שלושים וארבע דקות, זה מה שהראה ה-וויז כשכתבתי לו את כפר עזה כיעד הנסיעה. 34 דקות. בשיא התנועה, ביום חול… 34 דקות. זה המרחק והרבה פחות בנסיעה בכבישים ריקים של בוקר שמחת תורה, זה מה שהפריד ביננו כאשדודים לטבח הרבה הרבה יותר גדול. לו רק ידעו המפלצות שב-6 השעות הבאות יפגשו כמה אזרחים עם אקדח היו ממשיכים צפונה עד אשדוד ואפילו יותר. 34 דקות, באמצע היום עם פקקים. מטורף.

 

 

כבר בפניה ימינה כשנוסעים לכיוון העוטף, מיד אחרי שדרות, מתחילים את ההיכרות על חבל הארץ היפה הזה, הירוק, הפורח עם האוויר הנקי, חבל ארץ שגורם לנו להבין למה אנשים טובים וערכיים עזבו הכל והלכו להשתקע שם, איכות חיים שאף עיר קרובה לא יודעת להציע, מרחבים, איכות אנושית, טבע בהתגלמותו… מה צריך יותר.

 

 

האמת שבאתי מוכן, שמעתי הרבה, ראיתי הרבה, תמונות, סרטונים ולא מעט תיאורים, אמרתי שבאתי מוכן? חשבתי. עם כניסתי לקיבוץ בדרכי לפגוש את ענת אלקבץ לא יכולתי שלא לדמיין את מפלצות החמאס צועקות אללה ואכבר ויורים לכל עבר, כל פינה בקיבוץ נראית כלוקיישן מוכר מסרטוני הטלגרם שהופצו באותו יום ומאז, כל זה היה רק הפרומו לפגישה עם איזור מגורי ״הדור הצעיר״, עם ביתה של סיון אלקבץ, בתם של שמעון וענת אלקבץ ונאור חסידים הי״ד, בן זוגה שנרצחו באותו בוקר ארור.

כבר בדרך מהאוטו למתחם מצאתי את עצמי מצלם מעל 100 תמונות, הבנתי שאני נמצא באירוע היסטורי ויש לי את הזכות לצלם את מה שאני רואה וחווה, הייתי לבד, עם המצלמה וניסיתי דרכה לנסות לדמיין מה קרה, אם מישהו בכלל יכול להבין. במחשבה שניה אי אפשר.

 

 

מתחם הדור הצעיר הומה אדם, קבוצות קבוצות של חיילים, אזרחים, תיירים, תורמים, אנשי תקשורת זרה, אנשים פרטיים שהצליחו איכשהו לקבל אישורי כניסה לקיבוץ כדי לצפות ולנסות כמוני להבין מה לעזאזל קרה שם.

הבית של סיון אלקבץ ונאור חסידים הוא הבית היחיד אליו ניתן להיכנס, שאר הבתים מסומנים בסרט אזהרת כניסה. ענת אלקבץ ביקרה בבית תקופה קצרה אחרי הבוקר הארור, הרבה לפני שאנשי זק״א הקדושים ניקו את הדם. היא הוציאה אייפון והתחילה לצלם, הכל. יכולות הצילום והתיעוד המרשימות היו אמורות להיות אוצרה הפרטי, שלה ושל משפחתה מהאירוע הטראגי. לאחר שדאגו לנקות הרגישה ענת שמשהו לא נכון, צריך להנציח את מה שקרה כדי שכולם ידעו. יזכרו ובעיקר לא ישכחו.

 

 

את התמונות שצילמה בזירת האירוע הנוראית, שאין הרבה כמוה בקיבוץ הפכה לתערוכה. הגדילה תמונות והעמידה אותם על כני ציור כדי שכולם יראו וידעו איך היתה דירת הרווקים הקטנה והמאושרת ביום התופת. מאז היא מקבלת כמעט מידי יום קבוצות מכל מקום בארץ ובעולם ומספרת את הסיפור של סיון ונאור, של מתחם דור הצעירים ולא חוסכת בביקורת כלפי כל מי שלא שהיה שם להגן על הילדה שלה.

 

 

התערוכה המאולתרת הפכה לאירוע המרכזי, קבוצות קבוצות פוקדות את המתחם מידי יום וזוכות להסבר ממקור ראשון של אמא, שצילמה ומספרת את הסיפור של תמונה ותמונה, הטלויזיה שנשארה באורח נס בחדר השינה משמשת באותנטיות ככלי שידור לכל הסרטונים שצילמה ענת באותו יום. בקולה הרועד עורכת סיור מוקפד ומשתפת בכנות ובתעצומות נפש בלתי נתפסות זכרונות מכל פריט שנמצא. מכל מתנה שקיבלה ומכל מסר של כל כיתוב שהיא מוצאת.

התערוכה זוכה לתיעודים בהמון כלי תקשורת, ענת מתראיינת בכל אמצעי בכל שפה, היא מבינה שהלוקיישן לא יישאר לעד וכבר מוכנה לשלב הבא, ניוד התערוכה בארץ וככל הנראה גם בעולם. ענת אלקבץ נחושה להעביר את הסיפור האישי שלה, של בתה סיון לכמה שיותר אזניים, ואת התמונות המצמררות לכמה שיותר עיניים. ״העולם צריך לדעת, העולם חייב לדעת״ אומרת ענת.

 

 

הסיור היום היה מרגש במיוחד, לנאור, בן זוגה של סיון, היתה היה יום הולדת, האבא, אבי חסידים נכח בבית כדי להיות במחיצתו עד כמה שניתן, אבי, בחור צנוע ומסוגר מצא את עצמו משתף בדמעות אורחים בתערוכה ומספר על ילד מדהים שהסס להגיע באותה שבת לקיבוץ אבל החליט בסוף להגיע. אבי ערך תפילת מנחה וחיזק את ענת אלקבץ על הכוחות הנפשיים שהיא מפגינה בהנצחת בתה ובנו.

פגשתי גם את זיו מכיתת הכוננות, שסיפר על מתחם הצעירים וכמה הוא מתקשה לראות את המקום הזה במצבו הנוכחי. ״מתחם דור הצעירים היה קרן האור של הקיבוץ, בכל שעה. שהיית מגיע, גם באמצע הלילה היית תמיד מוצא מישהו במרפסת הגינה, עם כוס יין, קפה או נרגילה, כמו שצעירים בתחילת גילאי ה-20 צריכים להראות לפעמים הם היו קצת מגזימים עם הרעש, היום… השקט הורג״.

 

 

ביציאה ממתחם הצעירים נתקלים בשער, השער שנפרץ וממנו נחטפו בני ובנות הקיבוץ, השער אמנם הוחלף אך קודמו, המרוסק עדיין ניצב, כשמרימים טיפה את הראש רואים את עזה, ממש קרוב. ממש ברור, בדיעבד שזה יכול לקרות וחייבים היו להערך למרחקים קצרים כאלה. כמה מכעיס, כמה מיותר.

ביציאה מהקיבוץ חוזרים השטחים הירוקים והפריחות לצבוע את העיניים, השקט שמופר ע״י ירי הצבא מזכיר לך שאנחנו עדיין במלחמה, שכלום עוד לא נגמר.

 

צילומים: דוד קקון – כל הזכויות שמורות