באשדוד אוהבים להגדיר את עצמם כ"עיר של כדורגל". זה נשמע טוב, זה נוסטלגי, וזה אפילו מצלצל נכון למי שזוכר את ימי הדרבי הגדולים בין הפועל אשדוד לעירוני אשדוד. אבל לפעמים הגיע הזמן להסתכל למציאות בעיניים ולשאול את השאלה הפשוטה: האם אשדוד באמת עדיין עיר של כדורגל?
לפני שני עשורים התשובה הייתה כנראה כן. שמונת אלפים צופים בדרבי עירוני לא היו אירוע חריג. הכדורגל היה חלק מהתרבות המקומית. בשבת לא היו עשרות ערוצי ספורט, לא נטפליקס, לא טיקטוק ולא אינסוף הסחות דעת. העיר הייתה קטנה יותר, מחוברת יותר, והאצטדיון היה מרכז הבילוי של סוף השבוע.
ואז הגיע האיחוד.
מאז הקמת מ.ס אשדוד בשנת 1999, קשה להצביע על רגע אחד שבו הכדורגל האשדודי באמת המריא. להפך. במשך רוב שנות קיומה הפכה מ.ס אשדוד לקבוצת הישרדות קלאסית. לא קבוצת צמרת, לא מועמדת לתארים, אפילו לא חברה קבועה בפלייאוף העליון. המטרה כמעט בכל עונה הייתה אחת: להישאר בליגה ולשרוד עוד שנה.
התוצאה מדברת בעד עצמה. אפס תארים. שתי ירידות לליגה הלאומית. האחרונה שבהן טרייה וכואבת במיוחד. גם בגזרת הקהל אין בשורה. מאות בודדות ביציעים ברוב המשחקים, נתק מתמשך בין המועדון לקהל, וטינה שהלכה והעמיקה לאורך השנים.
אבל אם מישהו חושב שהבעיה היא רק במ.ס אשדוד, כדאי להסתכל גם על שאר המפה.
0
ככה נראתה הנוסטלגיה
0
אדומים אשדוד, שקמה על בסיס אוהדי הפועל אשדוד, קרסה לתוך עצמה בעקבות ניהול כושל. עירוני אשדוד הגיעה עד סף פירוק ורק ברגע האחרון ניצלה בזכות כניסתם של אריק בן אדרת ואשר זריהן, רגע לפני מינוי כונס נכסים. גם שם קשה לומר שהוצג מודל ניהולי שראוי לשמש דוגמה לענף.
כלומר, שלוש הקבוצות הבכירות שניסו להוביל את הכדורגל בעיר בעשרים השנים האחרונות לא הצליחו לייצר יציבות, הישגים או צמיחה משמעותית. זו כבר לא תקלה. זו מגמה.
והנה מגיע האבסורד הגדול.
דווקא בענפים שבהם אשדוד מעולם לא זכתה לתואר "עיר של…", שם נמצאות ההצלחות האמיתיות.
בכדורעף נשים זכתה אשדוד בדאבל היסטורי. בכדורעף בכלל היא נחשבת לאחת הקבוצות הבכירות בארץ. בכדוריד מדובר באימפריה של ממש, עם מסורת מפוארת, תארים רבים בעשור האחרון ומחלקות נוער שממשיכות לייצר דור אחר דור של שחקנים. בג'ודו הפך המרכז למצוינות למפעל מדליות. במרכז לחינוך ימי מייצרים אלופים ואלופות בכל קטגוריה אפשרית. ובכדורסל? קבוצה שקמה מאפס מתמודדת היום על העלייה לליגת העל, עם היכל מלא ואווירת ליגת על… בליגה הלאומית לצד מחלקת נוער שנחשבת לאחת הטובות בישראל.
0
מכבי אשדוד כדורעף נשים, דאבליסטיות
0
שם אין תירוצים. שם פשוט עובדים נכון.
וזה בדיוק מה שהופך את הסיפור של הכדורגל למטריד כל כך.
כי אם יש ענף אחד באשדוד שנהנה מהפופולריות הגדולה ביותר, ממספר החניכים הגדול ביותר וממסורת של עשרות שנים, זה הכדורגל. אם יש ענף אחד שהוציא שחקנים ברמה הגבוהה ביותר מהמגרשים ברובע ב', זה הכדורגל. ואם יש ענף אחד שקיבל לאורך השנים את מירב תשומת הלב, המשאבים והבמה הציבורית, זה הכדורגל.
אז איך יכול להיות שדווקא שם אין הצלחות?
איך יכול להיות שכל כך הרבה כישרון גדל כאן, אבל כמעט אף פעם לא מתורגם להישגים קבוצתיים?
איך יכול להיות שבעיר שיודעת לבנות קבוצות מנצחות בענפים אחרים, הכדורגל ממשיך לדשדש כבר שני עשורים?
רגע לפני חנוכת האצטדיון החדש והמפואר, אולי הגיע הזמן להפסיק לדבר על בטון, כיסאות ומתחמי VIP ולהתחיל לדבר על מה שבאמת חשוב: הניהול המקצועי והאסטרטגי של הענף.
כי אצטדיון לא מייצר הצלחות.
אצטדיון לא מביא קהל.
אנשים עושים את זה.
0
הפועל אשדוד בכדוריד – מעצמת תארים
0
אולי הגיע הזמן לשאול האם נדרש שינוי עומק בניהול הקבוצה הבכירה. אולי הגיע הזמן לבחון האם כספי הציבור צריכים להיות מחוברים גם ליעדים מקצועיים וניהוליים. אולי הגיע הזמן לחשוב מחוץ לקופסה ולבדוק אם נדרשת התערבות חיצונית שתוביל רפורמה אמיתית בענף.
הירידה לליגה הלאומית כבר גבתה מחיר. התוכניות הכלכליות סביב האצטדיון החדש נפגעו, הכנסות צפויות נדחו, ותוכניות פיתוח נכנסו להמתנה. במקום חגיגת פתיחה נוצצת עם קבוצות הצמרת של הכדורגל הישראלי, אשדוד תיאלץ להסתפק לפחות שנה אחת במשחקי הליגה הלאומית באצטדיון היא׳ הישן.
והחזרה לליגת העל? היא רחוקה מלהיות מובטחת. כל מי שמכיר את הליגה הלאומית יודע שמדובר בביצה עמוקה וקשה, שבה לא מעט מועדונים גדולים נתקעו הרבה מעבר למה שתכננו.
0
מחולל השינוי – האצטדיון העירוני בקריית הספורט
0
אשדוד, עיר של ספורט. אבל של כדורגל פחות.
האם פעם היינו? בהחלט.
האם נוכל להיות שוב? אולי.
אבל כדי שזה יקרה, צריך קודם כל להודות באמת.
בזמן שענפי הספורט האחרים באשדוד מביאים תארים, מייצרים אלופים ומציבים את העיר על המפה הארצית, הכדורגל ממשיך לחיות בעיקר מהזיכרונות.
ואף קבוצה מעולם לא זכתה באליפות בזכות נוסטלגיה.
