אין ספק שהכותרות של אתמול, אלה שמיהרו להכריז על “רעידת אדמה פוליטית”, לא נשארו רק בזירה הארצית. הן חלחלו מהר מאוד גם לאשדוד, עיר שבה לא מעט שחקנים פוליטיים יושבים מהצד, מסתכלים, וחושבים לעצמם האם מהלך כזה יכול לקרות גם כאן.
כי בסוף, מאחורי כל איחוד פוליטי יש נוסחה פשוטה מאוד: אינטרס ברור וסיכוי אמיתי לשנות את מאזן הכוחות. לא אידיאולוגיה גדולה, לא טובת הציבור, ובטח לא רגש. זה נכון בירושלים, וזה נכון גם באשדוד. מי שמספר אחרת פשוט מייפה את המציאות.
המהלך של לפיד ובנט הוא דוגמה קלאסית. אחד נחלש, השני לא רוצה לאבד את ההובלה, והחיבור ביניהם מרים את שניהם. לא אהבה גדולה, אלא הבנה קרה של המשחק. פוליטיקה במיטבה או במערומיה, תלוי את מי שואלים.
0
0
וכאן מתחילה השאלה המקומית.
מי שחי את הפוליטיקה האשדודית כבר מדמיין חיבורים. שמות עולים, תרחישים נבנים, ואפילו סימולציות קטנות מתנהלות בשיחות סלון ובקבוצות וואטסאפ. אבל כשמנסים לרדת לקרקע, המציאות הרבה פחות זורמת.
באשדוד אין ימין ושמאל במובן הקלאסי. אין ויכוחים על גבולות או הסכמים מדיניים. יש דברים אחרים לגמרי: חרדים, חינוך, תכנון עירוני, זהויות קהילתיות. לכאורה, זה אמור להקל על חיבורים. פחות אידיאולוגיה, יותר פרקטיקה. בפועל, זה לא קורה.
למה? כי בסוף הכול נתקע במקום הכי צפוי.
מי יוביל.
קחו לדוגמה את הציר שמדברים עליו לא מעט לאחרונה, הלן גלבר ואלי נכט. על הנייר יש כאן פוטנציאל. שני שחקנים עם ניסיון, עם קהל, עם רצון ברור לערער את המצב הקיים. אבל מי שמכיר קצת את הדינמיקה מבין מהר מאוד שהחיבור הזה נתקע בדיוק במקום שבו רוב החיבורים נתקעים: המקום הראשון.
אם תשבו עם כל אחד מהם בנפרד, תקבלו נכונות עקרונית לחיבורים. אבל רק בתנאי אחד, שזה קורה תחתיהם. וזה בדיוק הפער בין דיבור על שינוי לבין היכולת לייצר אותו.
0
0
גם המצב הפוליטי של שניהם לא באמת נוח.
אצל גלבר כבר נרשמה שחיקה. מנדט אחד הלך כשהשרה לשעבר סופה לנדבר עברה לקואליציה, ובתקופה האחרונה נשמעים גם קולות של מתיחות בתוך המחנה, כולל סביב עמירם בן זקן. עוד קדנציה ארוכה באופוזיציה היא לא תרחיש פשוט מבחינתה.
אצל נכט התמונה מורכבת לא פחות. למרות התואר, בפועל הוא רחוק ממרכז קבלת ההחלטות. ישיבות מועצה עוברות לעיתים בלי נוכחות משמעותית מצידו, ומי שזוכר את נכט של שנים קודמות מבין שהעוצמה שהייתה שם פעם כבר פחות מורגשת היום. לא כי אין יכולת, אלא כי המגרש השתנה והוא עדיין מחפש את המקום החדש שלו בתוכו.
0
0
ובינתיים, בצד השני של המגרש, המצב יציב מאוד.
יחיאל לסרי וגבי כנפו נהנים משליטה כמעט מלאה, עם רוב ברור במועצה. במצב כזה, גם אם יהיו זעזועים נקודתיים, קשה לראות תרחיש שבו משהו באמת מתערער בטווח הקרוב. כשאין אלטרנטיבה מגובשת, גם חוסר שביעות רצון ציבורי לא מתורגם לשינוי פוליטי.
וזו אולי הנקודה הכי חשובה בכל הסיפור הזה.
כולם מדברים על שינוי.
כולם מדברים על חיבורים.
אבל כמעט אף אחד לא מוכן לשלם את המחיר האמיתי שלהם.
המחיר הוא לא פוליטי, הוא אישי. לוותר על המקום הראשון, לוותר על הקרדיט, לוותר על האגו. בלי זה, כל הדיבורים על איחודים יישארו בגדר רעיון יפה לשיחות סלון.
המהלך של אתמול הראה שזה אפשרי, לא מתוך אידיאל, אלא מתוך אינטרס ברור. השאלה היא האם באשדוד יימצא מי שיבין את זה בזמן, או שהעיר תמשיך להתנהל לפי אותה נוסחה מוכרת: כולם רוצים שינוי, אבל אף אחד לא מוכן לוותר כדי שהוא יקרה.
0
ליחצו על האריה וכנסו ישירות לקבוצת הוואטסאפ הכי גדולה בעיר
0
