בערב שבו ערוצי הטלוויזיה אפילו לא שידרו פרסומות, תחנות הרדיו השמיעו שירים שקטים ועצובים, ומדינה שלמה התכנסה לזיכרון הכואב של 7 באוקטובר, הופתעו תושבים ברחובות אגוז ואקסודוס באשדוד לשמוע מוזיקה קצבית בעוצמה גבוהה.

לא מדובר במסיבה פרטית או בחגיגה חסרת הקשר. משפחה בחרה לקיים באותו ערב תהלוכת הכנסת ספר תורה לבית הכנסת. אירוע בעל משמעות דתית עמוקה, שמסמל מסורת, אמונה והמשכיות. אלא שאת התהלוכה ליוו מוזיקה קצבית, די-ג'יי ואווירת חגיגה שהזכירה יותר את שמחת תורה מאשר ערב זיכרון לאומי.

וכאן בדיוק מתחילה השאלה.

0

0

לא על השמחה, אלא על הדרך

חשוב לומר כבר בהתחלה: אין שום סיבה להתנגד להכנסת ספר תורה. להפך. מדובר במעמד מרגש, כזה שבימים רגילים יכול להוציא שכונה שלמה לרחובות ולחבר בין אנשים, גם אם אינם שותפים לאותה רמת אמונה או לאותו אורח חיים.

אפשר גם להבין את המשפחה, שהשקיעה במעמד משמעותי עבורה וביקשה לציין אותו בשמחה גדולה. אין סיבה להטיל ספק בכוונותיה או לייחס לה רצון לפגוע במישהו.

אבל האם כל שמחה חייבת להישמע למרחקים? האם כל אירוע חגיגי מחייב די-ג'יי, מוזיקה קצבית ועגלת תאורה? ובעיקר, האם אי אפשר היה להתאים את אופי האירוע ליום שבו הוא מתקיים?

תושבים שיצאו למרפסות הגיבו בכעס, וחלקם אף צעקו לעבר משתתפי התהלוכה שיפתחו יומן ויבדקו איזה יום היום. אפשר להבין את הכאב שהוביל לתגובה, גם אם צעקות אינן הדרך הרצויה לנהל מחלוקת.

0

לצפייה בתגובות ובסרטון

0

כשהרשת מתחלקת לשניים

הסרטון שפורסם באופן בלעדי בעמוד שלנו עורר תגובות רבות. בשעות הראשונות הוא צבר למעלה מ-20 אלף צפיות ויותר מ-300 תגובות.

חלק מהמגיבים הגנו על זכותה של המשפחה לשמוח בהכנסת ספר תורה, ואחרים ראו באופי החגיגה חוסר רגישות כלפי יום הזיכרון. גם ההודעות הפרטיות שהגיעו למערכת שיקפו עמדות נחרצות משני הצדדים.

וזה אולי החלק המצער ביותר בסיפור.

אירוע שהיה אמור לעורר שמחה, התרגשות ותחושת שייכות הפך לוויכוח בין שכנים, בין מאמינים לבין מי שאינם שומרי מצוות, ובין אנשים שבסופו של דבר חולקים את אותו כאב לאומי.

אף אחד לא באמת הרוויח מהמחלוקת הזאת.

–

–

אפשר היה גם אחרת

אולי אפשר היה לדחות את התהלוכה בכמה ימים. אולי אפשר היה לקיים את הכנסת ספר התורה במועד שנקבע, אבל לבחור בפיוטים שקטים ומרגשים במקום מוזיקה קצבית. ואולי דווקא תהלוכה מאופקת, שמכבדת גם את קדושת ספר התורה וגם את כאבו של היום, הייתה מצליחה לגעת בלבבות רבים יותר.

אין צורך לוותר על האמונה כדי להתחשב באחר, בדיוק כפי שאין צורך לוותר על הכבוד למסורת כדי לבקש רגישות ביום זיכרון.

גם מי שתומך לחלוטין בקיום התהלוכה יכול לשאול את עצמו אם הדרך שנבחרה הייתה המתאימה ביותר. וגם מי שנפגע מעוצמת החגיגה יכול להכיר בכך שמאחוריה עמדה ככל הנראה כוונה טובה, ולא רצון להתריס או לפגוע.

שני הדברים יכולים להיות נכונים בעת ובעונה אחת.

השמחה האמיתית אינה נמדדת בדציבלים

7 באוקטובר הוא יום אחד בשנה. יום שהכאב שלו עדיין נוכח בחייהן של משפחות רבות כל כך, ושמדי שנה נחשפים בו סיפורים נוספים שמזכירים לנו עד כמה הפצע הזה עמוק.

הכנסות ספר תורה, לשמחתנו, עוד יהיו רבות. אפשר לחגוג אותן בעוצמה, בשירים ובריקודים, ואפשר גם לציין אותן באופן מאופק יותר כשהנסיבות מבקשות זאת.

אין כאן ניסיון לקבוע לאחרים כיצד לשמוח, ובוודאי לא לפגוע במסורת. יש כאן בקשה פשוטה לחשוב גם על מי שנמצא מעבר לחלון, על השכן שאולי איבד אדם יקר, על המשפחה שעבורה היום הזה אינו עוד תאריך בלוח השנה.

שמחה שמצליחה לחבר בין אנשים היא שמחה גדולה באמת. שמחה שמשאירה אחריה כעס ומחלוקת, גם אם לא לכך התכוונו, מחמיצה משהו מהיופי שבמעמד.

ואולי דווקא ביום כזה כדאי לזכור שלא כל שמחה זקוקה לרמקולים. לפעמים פיוט אחד, בשקט ובכוונה גדולה, יכול להדהד הרבה יותר ממערכת הגברה שלמה.

כולנו בעד שמחה. כולנו בעד מסורת. וכולנו יכולים להרוויח מקצת יותר התחשבות.

כי בסופו של דבר, השאלה אינה מי צודק בוויכוח הזה, אלא איך אפשר היה לקיים את אותו אירוע כך שיותר אנשים ישמחו בו ופחות אנשים ייפגעו ממנו.

לפעמים כל ההבדל בין אירוע שמאחד לאירוע שמפלג הוא מעט מחשבה לפני שמגבירים את המוזיקה.

סוף מעשה במחשבה תחילה.