כל כך הרבה פעמים אנחנו עסוקים בשאלה מהו אושר. איך מגדירים אותו? איך מודדים אותו? האם הוא נמדד בכסף, בהצלחה, במעמד, בהישגים או אולי דווקא ברגעים הקטנים של החיים?
אנחנו חיים בעולם שבו כמעט כל דבר נמדד. כמה הרווחנו, כמה הצלחנו, כמה השגנו, כמה רחוק הגענו. אבל נדמה לי שיש דבר אחד שאי אפשר להכניס לשום נוסחה, אי אפשר לכמת במספרים ואי אפשר להגדיר במילים מדויקות: אושר אמיתי.
בשבוע שעבר זכיתי לחוות רגע כזה.
נפגשתי עם אליל נעוריי, הזמר בוי ג'ורג', שאותו אני מעריץ מאז שנת 1982. ארבעים וארבע שנים של אהבה למוזיקה שלו, של הערצה לאישיותו ושל חיבור עמוק לאמן שליווה אותי לאורך כל כך הרבה שנים.
מעבר להיותי מעריץ, אני גם מנהל את קבוצת המעריצים הישראלית שלו, תפקיד שמעניק לחיבור הזה משמעות נוספת.
אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותי לתחושה שחוויתי במפגש האישי והחם איתו. זה לא היה רק מפגש עם כוכב בינלאומי. זה היה רגע שבו חלום של עשרות שנים הפך למציאות. רגע שבו הזמן כאילו עצר מלכת, והלב התמלא בתחושה שקשה להסביר למי שלא חווה אותה.
0
0
באותו רגע הבנתי שאושר לא חייב להיות אירוע גדול בעיני העולם. הוא לא חייב לזכות בכותרות, לא חייב להיות מלווה במחיאות כפיים ולא חייב להיראות מרשים מבחוץ.
לפעמים אושר הוא פשוט הרגע שבו אתה עומד מול אדם שהמוזיקה שלו מלווה אותך מאז נעוריך, מביט בו מקרוב, זוכה לחיוך, לשיחה חמה ולמפגש אנושי אמיתי. רגע אחד קטן, שמכיל בתוכו ארבעים וארבע שנים של זיכרונות, רגשות ואהבה.
אבל זה לא מסתיים כאן. במופע השני שהתקיים במוצ"ש האחרון, נשבר שיא חדש של אושר והתרגשות, כאשר בצעד לא שגרתי, בוי ג'ורג' זיהה אותי בקהל מהבמה, ובאמצע שיר פשוט ירד לחבק אותי, ועלה בחזרה (תיעוד בסרטון המצורף).
מחווה מטורפת מצדו, של הכרת תודה והעברת מסר שהוא מודע אלי ולכל מה שאני מקדיש לו.
אז כאמור, אושר הוא לא בהכרח מה שיש לנו. אושר הוא היכולת להתרגש, לחלום, להתפעל ולהישאר עם ניצוץ בעיניים גם אחרי שנים רבות.
אז לפני שאתם הופכים את החיים למרוץ בלתי פוסק אחרי הישגים, אל תשכחו לעצור וליהנות מהרגעים שבאמת ממלאים את הלב.
כי בסופו של יום, לא תמיד נזכור כמה כסף הרווחנו, כמה תפקידים מילאנו או כמה הישגים צברנו. אבל את הרגעים שבהם הרגשנו מאושרים באמת, נישא איתנו לכל החיים.
המפגש שלי עם בוי ג'ורג' היה אחד מאותם רגעים.
אושר עילאי, טהור, אישי ובלתי ניתן למדידה.
