עוד תאונה, עוד פציעה, עוד ילד שמגיע לבית החולים. הקורקינטים והאופניים החשמליים הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני, אבל יחד איתם התפתחה תופעה מסוכנת של רכיבה בקרב ילדים ובני נוער שאינם בגיל המותר. ההורים מתקשים להציב גבולות, האכיפה אינה מספקת, והמערכת העירונית עדיין לא מצליחה לייצר מענה משמעותי. קמפיין הסברה עירוני כבר אושר, ישיבה ראשונה בנושא התקיימה, אבל בשטח עדיין אין תוצרים. בינתיים, הילדים ממשיכים לדהור.
כמה ילדים עוד צריכים להיפצע כדי שנתעורר?
יש משהו כמעט בלתי נתפס באדישות שבה התרגלנו לראות ילדים צעירים דוהרים ברחובות על קורקינטים ואופניים חשמליים. ילדים שבקושי סיימו את בית הספר היסודי, חלקם ללא קסדה, חלקם מרכיבים חברים, חלקם חולפים במהירות בין מכוניות, הולכי רגל וצמתים. התמונה הזאת הפכה כל כך שגרתית, עד שנדמה שאנחנו כבר לא רואים אותה.
אנחנו מפרסמים שוב ושוב על תאונות, פציעות ופינויים לבתי החולים. כל ידיעה כזאת מעוררת דאגה לרגע, כמה תגובות ברשתות החברתיות, אולי שיחה קצרה בין הורים, ואז הכול חוזר למסלול. עד לתאונה הבאה.
אבל זאת בדיוק הבעיה. תאונות שבהן מעורבים ילדים על כלים חשמליים אינן יכולות להמשיך להיות מבחינתנו רק עוד ידיעה חדשותית. מדובר בתופעה שדורשת התמודדות רצינית, עקבית ומתמשכת, ולא תגובה נקודתית בכל פעם שילד נפגע.
הכלים האלה אינם צעצועים. הם כלי תחבורה ממונעים שמחייבים בגרות, שיקול דעת, הכרת חוקי התנועה ויכולת להגיב למצבים משתנים. המחוקק לא קבע במקרה שהרכיבה עליהם מותרת מגיל 16 ובכפוף לדרישות החוק. אלא שבמרחב הציבורי נדמה לעיתים שהחוק הזה הפך להמלצה בלבד.
0
0
האחריות ההורית: לדעת להגיד לא
צריך לומר את הדברים בצורה ברורה, גם אם הם אינם נעימים לשמיעה: האחריות הראשונה נמצאת בבית.
הורה שרוכש לילד בן 12 או 13 אופניים חשמליים, גם אם מדובר במתנת יום הולדת, בפרס על הישגים או פשוט ברצון שלא ירגיש שונה מחבריו, חייב להבין שהוא מעמיד לרשותו כלי שאסור לו לרכוב עליו על פי חוק ושעלול לסכן אותו ואת סביבתו.
אני מכיר היטב את הטיעונים. "לכולם יש", "הוא ילד אחראי", "הוא נוסע רק בשכונה", "הוא מבטיח להיזהר". אלה משפטים שנשמעים כמעט בכל בית, והם גם המשפטים שמאפשרים לתופעה להמשיך ולהתרחב.
ילדים אינם מבוגרים קטנים. הם מושפעים מלחץ חברתי, נוטים לבחון גבולות ולא תמיד מסוגלים להעריך נכון סיכונים. זאת אינה ביקורת עליהם, זאת פשוט המציאות של גיל ההתבגרות.
תפקידנו כהורים אינו רק לשמח את הילדים שלנו. לפעמים הוא גם לאכזב אותם, להציב גבולות ולעמוד מאחוריהם. גם כשהם כועסים, גם כשהם טוענים שאנחנו ההורים היחידים שלא מרשים, וגם כשנדמה שהמאבק הזה בלתי אפשרי.
ויש כאן אחריות נוספת, שלא תמיד מדברים עליה: גם הורים שמסרבים לרכוש לילדיהם כלי חשמלי אינם יכולים להסתפק בכך. ילדים מחליפים ביניהם כלים, מאפשרים לחברים לעשות סיבוב ולעיתים מעמידים זה לרשות זה כלי שהוריו של החבר כלל אינם יודעים שהוא רוכב עליו.
האחריות ההורית אינה מסתיימת ברגע שקנינו או לא קנינו. היא מחייבת שיחה, פיקוח, מעורבות והצבת גבולות גם בכל הנוגע לשימוש של ילדים אחרים בכלים שנמצאים בביתנו.
ומה עם העירייה? החלטות לא עוצרות קורקינטים
בחודש ספטמבר האחרון אישרה מועצת העיר אשדוד קידום קמפיין עירוני להגברת המודעות לסכנות הרכיבה על אופניים וקורקינטים חשמליים בקרב ילדים ובני נוער.
זאת הייתה החלטה חשובה ונכונה. סוף סוף הכרה ממסדית בכך שהתופעה מחייבת התערבות עירונית רחבה, ולא רק אכיפה מזדמנת או פרסום אזהרות לאחר תאונות.
אלא שכאן מגיע החלק המקומם.
0
0
נכון להיום התקיימה ישיבה אחת בנושא הקמפיין, אך בפועל עדיין אין תוצרים.
אין עדיין קמפיין שניתן להציג לציבור, אין מסרים שהופצו במסגרת המהלך, ואין פעילות הסברתית שניתן להצביע עליה כתוצאה מההחלטה.
וכאן בדיוק צריך לשאול: כמה זמן אמור לעבור בין החלטה שמתקבלת במועצת העיר לבין פעולה בשטח, במיוחד כאשר מדובר בבטיחות ילדים?
אני לא מצפה שקמפיין עירוני יפתור לבדו את התופעה. אני גם לא חושב שאפשר לשנות הרגלים שהשתרשו במשך שנים באמצעות כמה מודעות מעוצבות. אבל קמפיין רציני, כזה שמגיע לבתי הספר, להורים, לרשתות החברתיות ולמרחב הציבורי, יכול להיות התחלה משמעותית.
הוא יכול לייצר שיח, להבהיר את החוק, להמחיש את הסכנות ובעיקר לתת להורים כלים להתמודד עם הלחץ החברתי שמפעילים הילדים.
אישור במועצה הוא צעד ראשון. ישיבה היא צעד שני. אבל ילדים לא נעשים בטוחים יותר בגלל פרוטוקולים, אלא בגלל פעולות.
אכיפה אינה המלצה, היא חלק מהפתרון
במקביל להסברה חייבת להתקיים אכיפה משמעותית. לא אכיפה שנועדה למלא מכסת דוחות, אלא כזאת שמטרתה לשנות התנהגות ולייצר הרתעה.
כאשר ילדים צעירים רוכבים באופן גלוי על כלים חשמליים במרחב הציבורי, לעיתים ללא ציוד מגן ותוך סיכון עצמם ואחרים, המסר שמתקבל מהיעדר תגובה הוא פשוט: אפשר להמשיך.
כמובן שאי אפשר להציב שוטר בכל רחוב או פקח ליד כל בית ספר. אבל בהחלט אפשר לייצר נוכחות, לבצע פעולות ממוקדות, לשלב בין הסברה לאכיפה ולהבהיר שהחוק אינו בגדר המלצה.
גם מערכת החינוך חייבת להיות שותפה. לא באמצעות הרצאה חד-פעמית שמסמנים עליה וי, אלא באמצעות תהליך מתמשך שמדבר בשפה של בני הנוער, מבין את עולמם ומתמודד עם הפיתוי החברתי שמאחורי הרכיבה.
ובעיקר, צריך לחבר בין כל הגורמים: ההורים, בתי הספר, הרשות המקומית וגורמי האכיפה. כל אחד מהם מחזיק בחלק מהפתרון, אבל אף אחד מהם לא יצליח להתמודד עם התופעה לבדו.
0
0
הנורמליזציה היא הסכנה הגדולה מכולן
אולי הדבר המדאיג ביותר הוא שכבר הפסקנו להתרגש.
אנחנו רואים ילד צעיר חולף במהירות על קורקינט חשמלי ולא תמיד עוצרים לחשוב על המשמעות. אנחנו שומעים על עוד תאונה וממשיכים הלאה. אנחנו יודעים שהחוק אוסר רכיבה מתחת לגיל 16, אבל בפועל מקבלים את ההפרה שלו כחלק מהמציאות.
וכשחברה מתרגלת להתנהגות מסוכנת, היא מפסיקה לזהות אותה כחריגה.
זאת הנקודה שבה צריך לשנות כיוון.
לא מדובר במלחמה נגד ילדים ולא בניסיון לקחת מהם את החופש. מדובר בניסיון להגן עליהם מפני סכנות שהם עדיין אינם מסוגלים תמיד להבין את מלוא משמעותן.
אנחנו, המבוגרים, אמורים להיות אלה שמציבים את הגבול. לא הילדים, לא החברים שלהם ולא המציאות שנוצרה ברחוב.
0
0
הברקס נמצא בידיים שלנו
אני חוזר לנושא הזה פעם אחר פעם, ולא מתכוון להפסיק. לא משום שיש לי משהו נגד קורקינטים או אופניים חשמליים, אלא משום שאני מסרב לקבל את העובדה שילדים צעירים ממשיכים להסתכן על כלים שאינם מיועדים לגילם, בזמן שהמבוגרים סביבם מתקשים לעצור את התופעה.
אני מצפה מההורים לגלות אחריות, ממערכת החינוך להיות מעורבת, מגורמי האכיפה לייצר הרתעה ומהעירייה להפוך את ההחלטה שכבר התקבלה לתוכנית עבודה ממשית.
ובעיקר, אני מצפה שלא נצטרך להמתין לעוד תאונה כדי להיזכר עד כמה הנושא הזה חשוב.
הברקס החשוב ביותר אינו מותקן על הכידון. הוא נמצא בידיים של המבוגרים שאמורים להגן על הילדים.
השאלה היא אם נבחר ללחוץ עליו בזמן.
0
ליחצו על התמונה וכנסו ישירות לקבוצת הוואטסאפ הכי גדולה בעיר
0
