יש ידיעות שאתה קורא בבוקר וממשיך הלאה. ויש ידיעות שצריכות להדליק נורה אדומה, גם אם הן מתרחשות עשרות קילומטרים מאיתנו. ההחלטה להפריד בין גברים לנשים במקטעי מדרכות בבני ברק היא בדיוק מסוג הידיעות האלה. לא בגלל המדרכה עצמה, אלא בגלל מה שהיא מסמלת. פעם גם אוטובוסים נפרדים נשמעו כמו סיפור הזוי. פעם גם יריקות לעבר נשים או קריאות "שיקצע" נראו כמו תופעה שולית. פעם גם המחשבה על חסימות כבישים המוניות תחת הסיסמה "נמות ולא נתגייס" הייתה נשמעת מופרכת. אבל המציאות הישראלית לימדה אותנו שתהליכים גדולים כמעט אף פעם לא מתחילים בבת אחת. הם מתחילים לאט, בשקט, ובעיקר בנרמול.
בכל פעם מספרים לנו שאין מה לדאוג. שזה רק ברחוב אחד, רק בשכונה אחת, רק בעיר אחת. שזה לא נוגע אלינו. אלא שההיסטוריה הקרובה מוכיחה שוב ושוב שרעיונות קיצוניים אינם נשארים במקום שבו נולדו. הם מחלחלים. הם עוברים משכונה לעיר, מעיר למרחב הציבורי, ומשם לשיח הלאומי. מה שנראה בתחילה כחריג הופך עם הזמן למוכר, אחר כך למקובל, ולבסוף למציאות שאיש כבר אינו עוצר לשאול כיצד בכלל הגענו אליה.
חשוב לומר ביושר: בני ברק היא עיר בעלת רוב חרדי מובהק, ולתושביה הזכות לעצב את אורח חייהם בהתאם להשקפת עולמם, כל עוד הדבר נעשה במסגרת החוק. הדיון איננו על זכותו של ציבור לחיות לפי אמונתו. הדיון הוא על השאלה היכן עובר הגבול בין אורח חיים קהילתי לבין המרחב הציבורי המשותף לכלל אזרחי המדינה. מדרכה היא כבר לא חצר פנימית. היא שייכת לכולם.
0
0
כאן בדיוק מתחילה הדאגה שלי כאשדודי. אשדוד היא עיר מגוונת. חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים חיים כאן זה לצד זה במשך עשרות שנים. זה אחד מסודות הכוח של העיר הזאת, ודווקא משום כך אסור לנו להתעלם מתהליכים שמתרחשים סביבנו. מי שמאמין שמה שקורה בבני ברק לעולם לא יוכל להגיע לערים מעורבות, אמר בדיוק את אותו הדבר על תופעות אחרות שכבר מזמן אינן מוגבלות לשכונות החרדיות. גם מחאות הגיוס לא נשארו שם. גם חסימות הכבישים לא. גם העימותים עם המשטרה לא.
אני לא כותב את הדברים מתוך פחד, אלא מתוך אחריות. חברה דמוקרטית אינה נבחנת רק ביכולתה להכיל קבוצות שונות, אלא גם ביכולתה לשמור על מרחב ציבורי משותף שבו איש אינו נדרש לשנות את מסלול הליכתו, את מקום ישיבתו או את עצם נוכחותו בגלל מגדרו. ברגע שהרעיון הזה מתחיל להיסדק, גם אם הוא נראה קטן ושולי, כדאי מאוד לעצור ולשאול לאן הוא עלול להוביל.
יש מי שיגידו שזו רק מדרכה. אני חושב שזו טעות. מדרכה היא סמל. היא מייצגת את השאלה מי קובע את כללי המשחק במרחב הציבורי. האם אלו חוקי המדינה והנבחרים שנבחרו לייצג את הציבור, או לחצים שמגיעים מגורמים אחרים. זאת כבר אינה שאלה של ימין או שמאל, דתי או חילוני. זאת שאלה על אופייה של החברה הישראלית.
אני מקווה מאוד שהדיון הזה יישאר בגבולות בני ברק. אבל אם למדנו משהו מהשנים האחרונות, הוא שלא מספיק לקוות. צריך גם לדעת לזהות תהליכים כשהם עדיין בתחילתם. כי בסופו של דבר, כמעט כל שינוי גדול התחיל ממשהו שנראה קטן, מקומי ולא חשוב.
וכשאנחנו מבינים שזה כבר לא רק שם, בדרך כלל כבר מאוחר מדי.
0
ליחצו על התמונה וכנסו ישירות לקבוצת הוואטסאפ הכי גדולה בעיר
0
