אנחנו עוסקים כבר תקופה ארוכה בתופעת הקורקינטים והאופניים החשמליים בקרב ילדים ובני נוער, מזהירים, מפרסמים עוד תאונה ועוד פציעה, קוראים להגברת האכיפה ומנסים בעיקר לגרום להורים להבין שהכלים האלה, כשהם מגיעים לידיים צעירות מדי, עלולים להפוך בתוך שניות מכלי תחבורה או משחק לאמצעי שמסכן חיים. נדמה שהמאבק הזה מתחיל לחלחל, שההסברה וההחמרה עושות את שלהן ושיותר הורים מבינים שהאחריות מתחילה עוד הרבה לפני שהילד עולה על הכלי. אלא שהפעם ההבנה הזאת מגיעה מתוך המקום הכואב ביותר שאפשר לדמיין, מאמא לילד בן 13 שנפצע קשה בתאונת דרכים וכעת שוכב בבית החולים מורדם ומונשם.
0
0
הפוסט שפרסמה האם צריך להגיע לכל בית שבו גדלים ילדים בגילים האלה, לא משום שהיא מבקשת להטיף להורים אחרים ולא משום שהיא מחפשת אשמים, אלא דווקא משום שהיא נמצאת עכשיו במקום שאף הורה לא רוצה להגיע אליו ומבקשת מאחרים לעצור רגע לפני. "אני פונה אליכם ההורים כאמא מפוחדת שמבקשת מכם עזרה", היא כתבה, ומאחורי המשפט הזה מסתתרת מציאות קשה במיוחד. לדבריה, דווקא בבית שלהם הגבולות היו ברורים. לבנה נאסר לרכוב על אופניים או קורקינטים חשמליים, הוריו שוחחו איתו על הסכנות והסבירו לו שבגילו אסור לו על פי חוק להשתמש בכלי כזה. הם אמרו את מה שצריך היה לומר ועשו את מה שהורה אחראי אמור לעשות, ובכל זאת הגיע אותו רגע שבו ההסברים של הבית פגשו את הלחץ של הרחוב.
זאת אולי אחת הנקודות החשובות ביותר שהסיפור הזה מלמד אותנו. ילד בן 13 יכול להיות ילד טוב, ממושמע ואחראי, הוא יכול לדעת בדיוק מה אבא ואמא מרשים ומה הם אוסרים, אבל הוא עדיין בן 13. כשהוא נמצא עם חברים, כשכולם מסביבו נוסעים וכשמישהו מושיט לו אופניים ואומר לו לעשות סיבוב, נכנסים לתמונה הרצון להשתייך, הסקרנות והתחושה המוכרת כל כך של "כולם עושים את זה". האם ניסחה זאת בכאב שקשה להתעלם ממנו: "ילד בן 13 עדיין לא מספיק בוגר כדי לעמוד תמיד מול הרצון להשתייך, מול הלחץ החברתי ומול התחושה של 'כולם עושים את זה'". ואז מגיע המשפט שמסביר למה אסור לאף אחד מאיתנו לדפדף הלאה: "והיום הילד הזה הוא הבן שלי".
התוצאה של אותו רגע אחד היא מציאות שאף משפחה לא צריכה להכיר. הילד סובל משברים מרובים בפניו, בהם שברים באף, בארובת העין ובבסיס הגולגולת. הוא עבר שעות של ניתוחים מורכבים שבמהלכם הושתלו בפניו פלטינות וברגים, הוא סובל משברים בשתי רגליו ובאחת מהן נדרש ניתוח נוסף. אמו מתארת את המרחק הבלתי נתפס בין החיים שהיו לו רק לפני רגע לבין המציאות הנוכחית: "ילד בן 13 שעד לפני רגע הסתובב עם החברים שלו, והיום שוכב בבית החולים מורדם ומונשם, עם שברים מרובים בפנים ושתי רגליים שבורות, ואנחנו יושבים ליד המיטה שלו ומחכים שיתעורר".
0
0
ופה בדיוק צריך לעצור ולהבין שהברקס שעליו אנחנו מדברים אינו רק זה שמותקן על הכידון. הברקס החשוב ביותר נמצא כרגע בידיים של ההורים. כל עוד הילד בריא ונמצא בבית, אפשר ללחוץ עליו. אפשר לומר לא, אפשר לסרב לקנות את הכלי, אפשר להתעקש גם כשהילד כועס, אפשר להתמודד עם המשפט "אבל לכל החברים שלי יש", ואפשר גם לדבר עם הורים אחרים ולנסות ליצור גבול משותף. זה אולי ייצור ויכוחים בבית, אולי יהיו פרצופים, כעסים ותחושה שאנחנו ההורים היחידים שלא מאפשרים, אבל כל אלה מתגמדים מול האפשרות האחרת, זו שבה כבר לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור.
הסיפור הזה גם מוכיח שאיסור בתוך הבית לבדו אינו תמיד מספיק. אם לילד שלכם יש אופניים או קורקינט חשמלי והוא נותן לחבר בן 13 "רק סיבוב", באותו רגע הכלי שלכם נמצא בידיו של ילד שהוריו אולי אסרו עליו לרכוב. לכן האחריות אינה מסתיימת בשאלה מה אנחנו מאפשרים לילדים הפרטיים שלנו, אלא גם במה שאנחנו מאפשרים להם לעשות עם הכלים שבידיהם. אם יותר משפחות יציבו יחד את אותו הגבול, כפי שמבקשת האם, יהיה לילדים הרבה יותר קל לעמוד בו והם לא ירגישו שהם היחידים שנשארו בצד בזמן שכל האחרים נוסעים.
0
0
אין מספיק אכיפה, כפי שאומרת האם, ואי אפשר להצמיד שוטר לכל ילד או לצפות מהורה להיות לצד בנו בכל דקה של היום. לכן לצד הדרישה המוצדקת להגברת האכיפה, יש כאן קריאה להתגייסות הורית משותפת. "אנחנו, ההורים, חייבים להתגייס יחד כדי לשמור עליהם, לפעמים גם מעצמם", היא כתבה. דווקא משום שהמילים האלה מגיעות מאמא שאמרה לבנה לא, שהסבירה והזהירה ובכל זאת מצאה את עצמה ליד מיטתו בבית החולים, אנחנו חייבים לתת להן משקל אחר.
המאבק בתופעה מתחיל להביא תוצאות, ההסברה מחלחלת והמודעות עולה, אבל אסור שההפנמה האמיתית תגיע רק אחרי שילד נפצע. הפוסט הזה הוא הזדמנות כואבת לחינוך, לא מתוך הטפת מוסר ולא מתוך חיפוש אשמים, אלא מתוך בקשה כמעט נואשת של אמא אחת מהורים אחרים ללמוד מהמקרה שלה. "אל תחכו שהילד שלכם ישכב בבית חולים כדי שהסכנה הזאת תהפוך למוחשית. היום זה הילד שלי. מחר זה עלול להיות ילד אחר", היא כתבה.
אז אולי זה המשפט שצריך להישאר איתנו מהסיפור הזה: תעצרו כל עוד אתם יכולים ללחוץ על הברקס. גם אם הילד מתעקש, גם אם החברים כבר נוסעים וגם אם כרגע נדמה לכם שאתם מגזימים. כי ביום שבו תרצו יותר מכל דבר אחר בעולם לעצור את מה שקרה, כמו המשפחה שיושבת עכשיו לצד מיטתו של ילד בן 13 ומחכה שיתעורר, הברקס הזה כבר לא יהיה בידיים שלכם.
0
ליחצו על התמונה וכנסו ישירות לקבוצת הוואטסאפ הכי גדולה בעיר
0
