יש רגעים שבהם אי אפשר להישאר אדישים. יש אירועים שמצליחים לזקק לתמונה אחת את כל הקרע, הכאב והכעס שהצטברו כאן בשנים האחרונות. חגיגות השחרור שנערכו ברובע ח' באשדוד לבחור ישיבה שנכלא בשל אי התייצבות ללשכת הגיוס הן בדיוק רגע כזה.
לא בגלל המחלוקת על גיוס חרדים. זו מחלוקת ותיקה, מורכבת, טעונה, שאפשר וצריך לנהל במדינה דמוקרטית. הכעס מגיע ממקום אחר. מהמקום שבו מי שבחר שלא לשאת בנטל הופך לגיבור תרבות, וזוכה לקבלת פנים של מנצח עם שירה, ריקודים והמוני חוגגים.
קשה לתאר את התחושה של משפחות שכולות מאשדוד, של הורים שילדיהם נמצאים עכשיו בעזה, בלבנון או בגבולות אחרים, של מילואימניקים שעזבו עסקים ומשפחות למאות ימי שירות, כשהם רואים מחזה כזה מתרחש בלב העיר שלהם.
אם יש דבר שמדאיג יותר מהאירוע עצמו, זו העובדה שאיבדנו את הבושה.
קהילת גור היא אחת הקהילות החזקות והמבוססות בעיר. היא נהנית מהתחשבות ציבורית רחבה במשך שנים. הציבור הכללי מתבקש פעם אחר פעם להתאים את עצמו לרגישויותיה: סגירת עסקים בשבת, מאבקים סביב תחבורה ציבורית, בריכות נפרדות, אירועים ציבוריים, שירת נשים, לבוש ומרחב ציבורי. גם מי שאינו מסכים, לרוב מבין שמדובר בניסיון לשמור על אורח חיים.
9
9
אבל איפה אותה רגישות כשהפגיעה היא ברגשותיהם של רוב אזרחי ישראל?
איך אפשר לדרוש מהציבור לכבד את ערכיך, ובאותה נשימה לחגוג בפומבי מי שהשתמט מהחובה שמוטלת על בני גילו, בזמן שחיילים נהרגים, נפצעים ומקריבים את חייהם?
לאורך השנים נהגו רבים להבחין בין חסידות גור לבין הפלג הירושלמי. את הפלג סימנו כמי שמוביל את ההתרסות ואת המחאות הקיצוניות נגד המדינה, בעוד שגור נתפסה כקהילה ממלכתית יותר, סגורה בתוך עצמה ופחות מתעמתת.
אלא שהתמונות מאשדוד מטשטשות את ההבחנה הזאת. כאשר עריק מתקבל כגיבור בשירה ובריקודים, וכאשר אלפי חסידים מתגייסים למחאות סביב מעצרו, קשה להסביר לציבור הרחב מה בעצם ההבדל.
השתיקה של הנבחרים החרדים רק מעצימה את התחושה הקשה. לא נשמע כמעט קול אחד שמבין את גודל הפגיעה, שמנסה להרגיע, שמבקש לומר שמדובר במעשה שאינו ראוי. להפך. באותו שבוע אף הצהיר יו"ר ש"ס אריה דרעי כי הוא גאה בשלושת נכדיו שהם עריקים מצה"ל, אמירה שמעניקה רוח גבית לתפיסה מסוכנת שלפיה אי התייצבות לשירות היא מקור לגאווה ולא לשאלות קשות.
0
קליק אחד והאפליקציה של אשדוד פור יו אצלכם בנייד
0
ומעל הכול מרחפת שאלה אחת.
איפה הייתה אותה התגייסות ציבורית כאשר עשרות מבני אשדוד נפלו מאז 7 באוקטובר? איפה היו עצרות האחדות, ההזדהות והאבל? איפה נשמעה הקריאה לחלוק בנטל או לפחות להושיט יד למשפחות שנשאו את המחיר הכבד ביותר?
אי אפשר לדרוש סולידריות רק כשנוח. אי אפשר לבקש כבוד לרגשותיך, ובאותה עת לרמוס ברגל גסה את הרגש הלאומי של רוב אזרחי המדינה.
צה"ל אינו רק עוד מוסד. הוא הביטוח של כולנו. הוא המקום שבו ילדים מכל המגזרים משלמים בגופם כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן. מי שחוגג את שחרורו של מי שבחר שלא להיות חלק מהמאמץ הזה, אינו חוגג רק אדם אחד. הוא שולח מסר של זלזול במאות אלפי צעירים שכן התייצבו, במילואימניקים שכורעים תחת הנטל ובמשפחות שאיבדו את היקר להן מכל.
ואם זו כבר לא סיבה להתבייש, אולי זו בדיוק הסיבה האמיתית לדאגה.
0
ליחצו על התמונה וכנסו ישירות לקבוצת הוואטסאפ הכי גדולה בעיר
0
