אני יוצא מהמלון בירושלים לטיול בעיר.
מיד כשאני חוצה את הכביש, ניצב מולי דוכן שידול להנחת תפילין. לבחור הצעיר והדינמי שמאייש את העמדה, יש פוטנציאל להיות עובד מצטיין בכל מפעל מכובד בעיר. אבל הוא בחר להפנות את האנרגיות שלו למשימה אחרת – הטרדה של העוברים והשבים.

"בוקר טוב אדוני. הנחת כבר תפילין היום?" כך הוא דיקלם את שאלת השאלות שאוחזת במשמעות קיומו בעולם.
אני רק רוצה להיות בטוח שזה מה ששמעתי. אז אני מתקרב אליו ושואל אותו "מה שאלת?"
הוא חוזר על אותה השאלה בעודף ביטחון עצמי, כאילו יצא למשימת חייו.
"למה זה עניינך אם הנחתי תפילין או לא?" אני שואל אותו בחזרה.
"אני רק מתעניין" הוא עונה לי ללא היסוס.
"אבל למה אתה מתעניין בהרגלים שלי ? איך התפילין שלי קשורים אליך?" אני מקשה. "יש איזה חוק שהפרתי?".

0

0

לוקח לו כמה שניות כדי לנסח את השאלה הבאה שלו: "מה, אתה לא מאמין?".
אני שוב עונה לו בשאלה: "מה זה עניינך במה אני מאמין? האמונה שלי קשורה אליך?".

הבעת הפנים הכעוסה שלי לנוכח החוצפה שלו, לא משאירה לו מקום לספק. הוא מבין שלא הצליח לצוד קורבן נוסף שישתף פעולה עם השליחות הפולחנית שלו. הוא שותק.. כמעט מוותר. אבל אז פולט "רק רציתי לזכות אותך".
כאן כבר פרצתי בצחוק. באמת שלא יכולתי להתאפק. הצוציק הזה שאמור להיות עכשיו על מדי צה"ל כמו שאר בני גילו. זה שלא יודע רבע ממה שיודעים בני גילו שלמדו לימודי ליבה בבית הספר. וזה שלא עשה עשירית ממה שאני עשיתי בחיי, הוא זה שרוצה "לזכות" אותי!

"תגיד", אמרתי לו. למה יש לך קופה כזאת גדולה ליד התפילין? אני גם צריך לשלם במסגרת "הזיכוי שלי" ? אתה סוחר באמונה שלך?".
"רק אם אתה רוצה אתה יכול לתרום" הוא עונה לי.. במילים אחרות – אני זה שבסוף מזכה אותו באופן לא מפתיע, ולא הוא אותי.

החברים שהיו איתי כבר התייאשו, וקראו לי להמשיך איתם ולהניח לבחור המשדל. וכך עשיתי.

אולי זה היה רק מפגש של כמה דקות ברחוב ירושלמי, אבל הוא סימל בעיניי ויכוח גדול בהרבה – האם אנחנו רוצים מדינה שבה כל אדם זכאי לבחור את דרכו. או מקום שבו יש מי שמרגישים שהם רשאים לנהל לאחרים את המצפון?
אין לי בעיה עם מי שבוחר להניח תפילין. יש לי בעיה עם מי שחושב שהבחירה שלו מעניקה לו סמכות על הבחירות שלי.
אמונה אמיתית לא צריכה דוכן שידול, ולא פעילים שמגויסים לתפקידי שכנוע.
הקיום שלי לא מבטל את הקיום שלו. כולנו חלקים של אותו פסיפס.

ירושלים, כמו החברה הישראלית כולה, מלאה באנשים עם אמונות, מסורות וסיפורים שונים. האתגר שלנו הוא לא לגרום לכולם להיות כמונו, אלא ללמוד ללכת יחד באותו רחוב.

0

ליחצו על התמונה וכנסו ישירות לקבוצת הוואטסאפ הכי גדולה בעיר

0