גם אתם מרגישים את העייפות באוויר?
זאת לא עייפות של סוף יום עבודה. גם לא עייפות שאפשר לפתור עם קפה חזק או כמה שעות שינה. זאת עייפות של תקופה!
עייפות של עם שלם שכבר הרבה מאוד זמן חי על קצה העצבים.
חדשות בלי הפסקה, התרעות, ירי על הצפון, דאגות, לוחמים, פוליטיקה רעילה, אי ודאות כללית, ובתוך כל זה אנשים שרק רוצים לשרוד.
אנחנו קמים בבוקר, הולכים לעבודה, מחייכים לילדים, מעלים סטורי, מגיבים בפייסבוק כאילו הכול כרגיל.
אבל התחושה היא שהמון אנשים כבר מותשים מבפנים.
התרגלנו לתפקד בתוך מצב לא נורמלי. התרגלנו לשמוע על פיגוע או רצח ולהמשיך לפגישה הבאה. להתעדכן על עוד חייל שנפל ואז לרוץ לסידורים.
לשמוע על עוד עסק בצפון שהתפרק כלכלית ולהתנחם שלפחות אנחנו מחזיקים מעמד.
0
לאתר הפסטיבל הקליקו על הבאנר
0
אבל גם ליכולת ההחזקה הזאת יש מחיר.
הציבור בישראל של 2026 חזק מתמיד. כנראה שאין עוד עם בעולם שהיה מצליח להחזיק מעמד תחת לחץ כזה לאורך זמן.
אבל אסור להתבלבל בין חוסן לבין שחיקה. ואנשים נשחקים כאן ! אם זה עסקים, אנשי מילואים, זוגות, הורים, ואפילו ילדים כבר סוחבים על הגב חרדות שפעם היו שייכות רק למבוגרים.
והכי מדאיג זה שהתחלנו לחשוב שזה נורמלי. זה לא נורמלי לחיות חודשים ארוכים במתח תמידי. זה לא נורמלי שאנשים מפחדים לבדוק את חשבון הבנק.
זה לא נורמלי שכל שיחה שנייה מתחילה ב”שמעת מה קרה ?”, וזה בטח לא נורמלי שהחברה הישראלית הפכה להיות כל כך עצבנית, קצרה וחסרת סבלנות.
לפעמים נדמה שכולם פה על הקצה, ולאנשים נגמר כבר הכוח להכיל.
עוד משפט קטן בכביש. עוד תגובה ברשת. עוד ויכוח פוליטי והכול מתפוצץ.
המדינה הזאת עברה ותעבור עוד הרבה. החוסן הישראלי תמיד היה הכוח שלנו.
אבל כדי לשמור עליו, צריך גם לדעת להודות באמת –
הציבור הישראלי עייף מפוליטיקה משסה של נבחרי ציבור רדודים.
אנחנו צריכים מנהיגות אחראית. אנחנו צריכים ממשלה שתיתן לנו תקווה.
ולפני הכל, אנחנו צריכים קצת יותר אנושיות אחד כלפי השני.
0
ליחצו על התמונה וכנסו ישירות לקבוצת הוואטסאפ הכי גדולה בעיר
0
