יש רגעים שבהם עיר שלמה עומדת על קו דק בין לב לשכל. חגיגות יום העצמאות השנה באשדוד הן בדיוק הרגע הזה.
מצד אחד, קשה להתעלם מהרצון הפשוט, כמעט אנושי, לנשום רגע. אחרי שנים שבהן חג העצמאות לא באמת נחגג כמו שצריך, מאז הקורונה, דרך ביטולים ועד מציאות ביטחונית מתוחה, יש ציבור שלם שצמא לשמוח. לא בקטן, לא בזהירות, אלא באמת. כמו פעם. ראשי ערים אחרים כבר קיבלו החלטה, רוביק דנילוביץ׳ בבאר שבע, רז קינסליך בראשון לציון, כפיר סוויסה בקריית גת. הם בחרו ללכת על זה, למצוא פתרונות, לקחת סיכון מחושב, מתוך הבנה שאם משהו ישתבש, תמיד אפשר לעצור ברגע האחרון. זו גישה שמדברת אל הלב, שמבינה שלחברה יש גם צורך נפשי, לא רק ביטחוני.
אבל באשדוד, הסיפור מורכב יותר. ד״ר יחיאל לסרי הוא לא רק ראש עיר, הוא גם רופא. ובמקומות שבהם יש אפילו ספק קל לפיקוח נפש, הוא לא מהמר. זו לא רק גישה מקצועית, זה גם אופי. שמרני, מחושב, כזה שלא רץ אחרי כותרות. צריך גם לזכור את הלקחים מהעבר, ביטולים ברגע האחרון שעלו מיליונים, כמו פסטיבל המרידיאנו, כסף ציבורי שנשפך כי המציאות השתנתה בן רגע. בעיר כמו אשדוד, עם אתגרים כלכליים לא פשוטים, גם זה שיקול כבד משקל.
0
0
ובתוך כל זה, הלחץ הפוליטי לא נעלם. עמירם בן זקן ומאיר בן חמו לא מסתירים את עמדתם, הם דוחפים, מפרגנים לאחרים, ומנסים לייצר לחץ ציבורי. אבל לסרי, כמו שמכירים אותו, לא נוהג לשנות כיוון בגלל רעש.
וגם הציבור עצמו, חצוי. יש מי שאומר עדיף לוותר, לא לקחת סיכון, לא להכניס עשרות אלפים למרחב פתוח כשברקע הפסקת אש שברירית מול איראן ולבנון, כשאפילו בזירה הבינלאומית יש תחושת חוסר יציבות, במיוחד נוכח ההתנהלות הלא צפויה של דונאלד טראמפ. ומנגד, יש את אלה שפשוט רוצים ערב אחד של נורמליות. ערב אחד בלי פחד, בלי אזעקות, בלי לחשב סיכונים. קשה להאשים גם אותם.
אולי בסוף, זו לא שאלה של נכון או לא נכון. זו שאלה של מה אנחנו כחברה מוכנים לשלם כדי להרגיש חיים. באשדוד, לפחות השנה, נראה שהבחירה נוטה לצד הזהיר. לא מתוך פחד, אלא מתוך אחריות. והשאלה האמיתית תישאר פתוחה, מה חשוב יותר, רגע של שמחה או שקט של ביטחון.
0
ליחצו על האריה וכנסו ישירות לקבוצת הוואטסאפ הכי גדולה בעיר
