ההגדרה שקופצת לראש למילה כישרון היא היכולת מולדת למשהו שהוא כמו מתנה – לצייר, לשיר, לרקוד או לנגן. בעיני סטלה קופר, כישרון לא יכול להיות לבדו – הוא מחייב מוטיבציה, אמינות, חריצות ודבקות במטרה.

בזמן כתבה זו, סטלה קופר בנקודת זמן בה היא יכולה להרשות לעצמה להתבונן לאחור על הדרך ולומר – ויני, וידי – ויצ'י! (באתי, ראיתי – ניצחתי!), אבל לסטלה זו רק נקודת עצירה בה היא לוקחת אוויר ואומרת – קדימה, ליעד הבא. בעשר אצבעות עם האיש שלצידה ("הוא האיש שלי, השותף שלי, עם מחשב בראש ולב ענקי"), היא הפכה את המשפחה בהצלחה למשפחה בינלאומית – "אין לנו בלקסיקון דלת סגורה. לא יהיה מצב כזה. כשדימה יותר מדי מציאותי ולא מעז לחלום, אני החולמת והכישורים שלו ושלי עוזרים להוציא לפועל".

סטלה (עליה נפרט בכתבה, בת 43) ודימה (דיויד, בן 48) קופר, מלחין ומוסיקאי בוגר קונסרבטוריון תל אביב ומנהל פירסום ברדיו 89.1 FM, מוכרים לכם מערוץ כאן 11, מתכנית הריאליטי האיכותית "מתחילים מאפס". הם הורים לאמילי בת 21, שון בן 18, טלי בת 16 ואדל בת ה-6.

 

 

זו לא תהיה הגזמה פרובינציאלית של עיתון מקומי אם נאמר את הדברים– אמילי וטלי קופר הן שם דבר בעולם המוסיקה והן כבר בינלאומיות. לבנות נחשפנו בתחרות ISRAEL GOT TALENT אי אז לפני כמה שנים, כשהשתיים היממו ביכולות לשיר בשני קולות, בדיוק מהפנט ועם גוונים מלאכיים. עם עבודה קשה כדי לטפח את הכישרון, הן גם זכו לתפוצה והכרה בינלאומית – דואטים עם אמנים ידועים עולמית, השתתפות בתחרויות GOT TALENT, FACTOR-X, THE VOICE RUSSIA, THE VOICE UKRAIN וTHE BOX, והופעות בגרמניה, פולין, ליטא, בלארוס, ספרד ומקדוניה.

אז כמו כל הגדה, הנה ההתחלה – סטלה נולדה במוסקבה, משפחה בת שני אחים ושתי אחיות. בגיל שלוש עברה עם המשפחה לכפר מרוחק ברוסיה (עם 50 מינוס מעלות בחורף) בגלל שאבא היה איש צבא ומקום המגורים שונה בהתאם לתפקידו. בכפר היה קשה- מים זה מהבאר, אוכל מגדלים לבד תוצרת בית, והחיים עצמם הם כמעט הישרדותיים – מחממים את הבית עם עצים שחוטבים ולא עם מזגן. ככה היא גדלה עד גיל 16 –  "זה לימד אותי עצמאות, חינך אותי להבין שאין מה לפחד מבעיות, שהבעיות יפחדו ממני! אני יכולה לומר שלדעתי לרוב האנשים בגילאים שלנו היו כאלה חיים, הישרדות שמלמדת, לא?"

סטלה מחייכת בצניעות, ומקבלת בחזרה חיוך נבוך, כי לך תסביר לאישה ש"לא רואה ממטר בעיות" ומתכוונת לזה – שהיא באמת מיוחדת, ושמסע כמו שלה אינו מובן מאליו.

אמא שלה מורה לפסנתר, תווים ותיאוריה. אבא עסק במוסיקה גם כן (מנגן על קלרינט), והיה מנצח תזמורת  לצד הצבא. סטלה קיבלה שיעורים במקהלה בה אמא לימדה, אבל בגלל שכנערה היא סייעה בבית ובתחזוקתו, וגם בגלל שכנראה היו לה בראש תכניות אחרות עליהן היא אולי לא ידעה עוד, היא פחות התמקדה בהשכלה המוסיקלית מקצועית ולמדה את החיים על הדרך.

 

 

"מה שחיזק אותנו כמשפחה כשהיינו קטנים, זו הידיעה שאנחנו אחים שמחוברים יחד עם אמא ואבא, ואין לנו כלום חוץ מאחד את השניה. כשהייתי בת 16 עלינו לארץ, ולמדנו כולנו בקיבוץ גן שמואל עברית עם עולים מכל מקום בעולם. תפסנו את העברית מהר, כי לא היתה שפה משותפת בינינו העולים. התקבלתי למכינה אחרי חצי שנה, למדתי, סיימתי הנדסאי, התגייסתי לצבא והייתי מכונאית מסוקים, וכבר במהלך הצבא התקבלתי להיות אחראית משמרת במקום שעבדתי בו במהלך השירות הצבאי".

לסטלה חשוב לפרט את המסלול שעברה לא בשביל הטפיחה על השכם. גם כשמתפלאים על ההצלחה שלה, מבחינתה זה לא העניין – היא מפרטת לכל מי שרוצה כדי להדגיש את החשיבות שבהתמדה, ולהראות שאין מנוס מתחנות קשות בדרך.

את דימה הכירה יומיים אחרי שעלתה לארץ, אגב, ושם כנראה התחיל הקסם ה"קופרי".

 

 

סטלה ודיויד התחילו כזוג צעיר כמו הרבה אחרים עם אפס אמצעים בקרית גת, וגרו שם אצל ההורים של דיויד 7 שנים

"עברנו לאשדוד כשאמילי היתה בת שנתיים בערך, כי הבנו שצריך להתקרב למרכז. קרית גת היתה נהדרת, אבל היא היתה רחוקה מאד ממה שמאפשר למידה מקצועית בתחומים רבים בו זמנית, וצמיחה כמו במרכז מן הסתם", סטלה הבינה שהבנות שלה מוכשרות באופן מיוחד – "מצאתי מורה מעולה במרכז הארץ, ונסענו אליו עד לרמת גן כל שבוע שעה וחצי בפקקים. זה היה סדר קבוע – אני אוספת את הילדים עם אוכל, אוכלים בנסיעה ומתאמנים בתרגילי קול".

סטלה סיפרה שבכל זמן נסיעה ללימודי הקול, היא עודדה את הבנות לתרגל את מה שהן למדו בשיעור. עד כמה שזה נשמע קשוח, אפשר בקלות לראות שהילדים שלה נהנו ונהנים מהתהליך.

 

 

"ישבתי במהלך השיעורים ולמדתי איך המורה לפיתוח קול לימד את הבנות שלי. כשהייתי צריכה לבדוק אותן אם הן עושות תרגילים, ניגנו ותרגלנו בבית. בדקתי אותן כל הזמן שהן מתקדמות ומתרגלות, והבנתי שפה בארץ זה לא מספיק. יצא שבמהלך החופשים הן לא היו בארץ כי טסנו לרוסיה ואוקראינה, שם היכרנו מורים מהתחום והבנות הרחיבו את הלמידה. כשאנחנו נוסעים לשם היום, הבנות מלוות על ידי אותן המורות שאיתנו כבר שנים". סטלה נכנסה לשיגרה עם הבנות ושיעורי המוסיקה- הבנות לומדות פיתוח קול, מתרגלות והיא בדרך לעבודה בודקת איתן בטלפון שהן עושות שיעורים שקיבלו מהמורה.

"באיזשהו שלב נפל לי האסימון, שאם אני מלמדת ועוקבת ומתרגלת את הבנות שלי, אז אני צריכה לפתוח בית ספר לתחום. ככה הכל יהיה מול העיניים שלי. למדתי במרכז להפקות ילדים באוקראינה איך מנהלים בית ספר כזה, כשהחברה שלי פתחה בית ספר באוקראינה, והסבירה לי איך עושים ומה עושים, למדתי כל פרט."

 

קליק אחד והאפליקציה של ״אשדוד פור יו״ אצלכם בנייד

 

מה עוד גרם לכזו מוטיבציה אצלך לעשות צעד אמיץ כמו לפתוח בית ספר לכישרונות?

"הרגשתי שנמאס לי. לכל מקום אליו פניתי עם הבנות הערימו קשיים – תמיד אמרו לי לחככות אולי לגיל 14, אולי 16, לא רצו לתת שיעורי פיתוח קול מהסיבה של הגיל. ככה היה גם במה שקשור למשחק. לדעתי אומן צריך להרגיש בטוח על הבמה – הוא צריך לשלוט בכל מיומנויות הבמה, ולא היה לזה מענה בארץ לגילאים האלה. לא היה מקום שמעצים את כישורי הבמה של הילד בכמה תחומים בו זמנית. תארי לך שהצבתי עובדה בפני המורה מרמת גן שטלי, שהיתה בת 4 תגיע אליו לשיעורים למרות שהוא חשב שהיא צעירה מדי, לא קיבלתי לא. הילדה מוכשרת, עטופה, צריך לטפח אותה. כשהוא שמע את טלי שעה וחצי, שרה לו מושלם ליד הפסנתר – הוא לקחת אותה כתלמידה בלי להסס. זה חיזק אצלי את ההבנה שאומנויות הבמה זה תחום שצריך מענה משולב."

 

 

סטלה לקחה את הלימונים שנתנו לה החיים, ובחרה להכין לימונצ'לו (לימונדה מחוזקת וטעימה) – אם אין בית ספר ראוי לאומנויות הבמה לגילאים צעירים – היא תקים אחד, כדי לא להתפזר על כמה מורים. וכך היה, הוקם בית הספר STARS-K.

בית הספר התחיל מעולה ותפס תאוצה, עד שהכל נעצר בסגרים – "בתקופת הקורונה היה קשה מאד. לא עבדנו, שילמנו את כל השכירויות וההוצאות כרגיל, התלמידים התפזרו והיה צריך להתחיל הכל מההתחלה. בעלי אפילו התייאש, ולא הסכמתי לסגור. חזרנו לפירסום וגדלנו שוב".

כיום , אחרי משבר הנגיף שעברנו כולנו, יש בית ספר חי וקיים עם 100 תלמידים (וזה רק גדל) אבל – בבת ים, למרות שמשפחת קופר גרה באשדוד. מבדיקה קלילה, בית הספר שהקימה בבת ים מביא לעיר מופעים תוצרת בית בעידוד עיריית בת ים, ונקודת התחלה וצמיחה להרבה הורים שרוצים להצמיח את הילד בכל מה שקשור לאומנויות הבמה.

 

 

אצל סטלה קם מפעל לעידוד כישרונות – אבל לא בכל מחיר – "בית הספר שלנו הוא לא לכל ילד, אנחנו לא מחפשים מימון בכל מחיר. כשהקמתי אותו הבנתי שמה שאני רוצה זו איכות, תוצר מוצלח שיבנה איכות. אנחנו לא מקבלים כל ילד – בודקים כישרון, מוטיבציה, יכולת ריגשית לעמוד על במה. ילד הוא לא חפץ, וכישרון צריך להצמיח לאט לאט, בודקים את הפתיחות והמוטיבציה ואז מרימים, מלמדים, מפתחים ונותנים כלים. זה מאד פשוט, אני מסתכלת לילד בעיניים ורואה שהוא בשל לזה, ומטפחת את מה שיש לו עם העצמה מכל כיוון אומנותי ועם המון רגישות לתהליך שהילד עובר."

לסטלה קורה לא פעם שהיא אומרת להורה להמתין קצת, ולחכות לבגרות מנטאלית. הראיה הזו מאפשרת לה לגשת נכון לילדים שנרשמים, ולמלמדים בחוג את הנחת ללמד בחווייתיות ובעומק את מה שצריך – כל המשפחה פעילה בללמד, להדריך ולתפעל את בית הספר – "אני לא הקמתי מפעל לעשיית כסף ולא זו המטרה. זה בית להצמחת אומני במה שמה שחשוב לו זה הכישרונות. בגלל זה אין אצלנו עיגולי פינות והתלמידים יקבלו תמיד את המקסימום איכות – בסאונד, תאורה והדרכה. אני אתן את המקסימום, והתלמיד יתן את המקסימום. ההורים של הילדים בבית הספר שלי הם משפחה, וזה מחזק ומעצים גם את התלמידים".

 

 

הרבה מאיתנו הכירו אתכם אחרת מהתכנית בערוץ 11. איך הקופרים אחרי?

"אנחנו היינו תמיד מאד מגובשים ומאוחדים. התכנית רק עשתה משהו מיוחד נוסף וגרמה לנו להכיר צדדים שלא בטוח שהיתה לנו הזדמנות להיזכר בזה שהם קיימים- אצלי ואצל דימה, ואצל הילדים כשהם בלי טלפונים ובלי המסכות של היום יום. היה קטע בתכנית שבו רואים איך דיויד הכין לי מרפסת זוגית איתו בבית הריק מחפצים, חוץ מהפסנתר, וזה ריגש אותי באותו הרגע כמו שהתרגשתי מדיויד פעם. אין לי איך להסביר את זה. אני עצמי למדתי לשחרר ולחלק חלק מהמטלות ולסמוך על מי שעושה אותן. לי זה לא היה פשוט, כי אני באופי שלי פרפקציוניסטית. הילדים התחזקו מאד גם מהניסוי הזה, כי היינו יחד צמודים, בלי בגדים להחלפה ורק עם אוכל בריא. יצאנו מהמסגרת הרגילה וגילינו את עצמנו מחדש. זה רק חיזק. ".

איך את מצליחה לשלב אימהות, זוגיות וקריירה?

"קודם כל דימה פעיל בבית. הוא מבשל מדהים. לפעמים אני מבשלת, אבל לרוב הוא, כי הוא בבית. גם הילדים רואים את ההשתדלות של שנינו, והילדים מבינים שלא תמיד שנינו יחד בתמונה כי שנינו עסוקים בלבנות ולצמוח, ולפעמים הם קצת עצמאיים איפה שצריך ואפשר. הם טועים בטוח, אבל כל עוד אלא לא טעויות של גוף ונפש – מה איכפת לי? אנחנו פה ואנחנו הגב, ואנחנו נלמד את הילדים להתגבר ולהתקדם."

 

 

ואיך שומרים על ילדים מקצוענים עם לו"ז עמוס כדי שגם ילמדו טוב?

"אני לא יודעת לענות על זה, כי זה משהו שמגיע תוך כדי. כשיש לך מטרות כאמא, את מנהלת את היום שלך נכון והכל מסתדר. לאט ובטוח, הרבה דבקות במתנה ואהבה. זה עניין של איזון, דימה ואני שומרים על הרמוניה לא רק במוסיקה".

 

 

למה בעצם אתם לא באשדוד?

"אני לא חושבת שכדאי לי להיכנס לשאלות כאלה. אני בן אדם שפותח דלתות ומזהה הזדמנויות. כשהרעיון הוא טוב וחשוב לאנשים אז הוא יקבל עידוד. אני כן מודה לעיריות בת ים, ראשון לציון ועכשיו גם אשקלון, שהשכילו לזהות את הפוטנציאל ונתנו ונותנות במה לKSTARS. הן גם מרוויחות מופעים ופיתוח כישרונות לילדים. זה הכל עניין של רצון וסידרי עדיפויות כנראה, וזה בסדר גמור".

בימים אלה, הבנות אמילי וטלי נוכחות מאד בטיקטוק ודלתות רבות נפתחות בפניהן גם ברמה הבינלאומית, וזו תעודת הצלחה להן ולבית הספר שאמא הקימה בהשראתן. כדי לרשום את ילדינו ל K- STARS או לצפות במופעים המרשימים והמיוחדים של בית הספר, נצטרך להרחיק כדי לאשקלון, ראשון לציון או בת ים כרגע, אבל אנחנו אופטימיים ומקווים שגם לכאן תגיע הבשורה.