תומר גלאם, מאי גולן, וארנון בר דוד הם רק כמה דוגמאות מהתקופה האחרונה, אבל לא חסרות לנו דוגמאות נוספות ומגוונות..
לא צריך להיות קצין חקירות כדי לזהות דפוס שחוזר על עצמו פעם אחר פעם – דווקא אלה שנמצאים בפסגה, בעלי הכוח, "הכבוד", השכר הגבוה והמעמד הציבורי, הם אלה שנופלים שוב ושוב בחשדות לשחיתות, שוחד וגניבה של כסף ציבורי.
זה כמעט אבסורד. הרי אם יש מישהו שלא “צריך” לגנוב, אלו בדיוק אותם אנשים.
הם לא נאבקים בשביל לסגור את החודש, לא מתלבטים אם לשלם חשמל או לקנות אוכל ולא עומדים בתור לעמותות סיוע. ובכל זאת, פעם אחר פעם אנחנו מגלים שהיד נשלחת דווקא אל הכסף הציבורי ואל האמון שניתן להם, וזה כולל חברי כנסת, שרים, מנכ"לים, רבנים, ראש ערים וכו'.
מנגד, יש ציבור עצום של אנשים “רגילים” שעובדים בשכר מינימום, עצמאים שנאבקים לשרוד, משפחות שחיות בצניעות, ששומרים על יושר ועל שמם הטוב למרות הקושי. הם לא גונבים. הם לא מרמים. הם ממשיכים ללכת עם הראש מורם, גם כשהמציאות לא תמיד הוגנת כלפיהם.
0
ליחצו על האריה וכנסו ישירות לקבוצת הוואטסאפ הכי גדולה בעיר
0
אז מה ההסבר?
אולי זו תחושת הכוח שמעוורת. אולי זו ההתרגלות לכך שאין מי שיגיד “לא”. אולי זו האשליה שמעמד בכיר הוא סוג של חסינות. ואולי בסופו של דבר, זו פשוט תזכורת כואבת לכך שיושר אינו פונקציה של שכר או תפקיד, אלא של אופי.
הטרגדיה האמיתית היא לא רק בכסף שנגנב, אלא באמון שנשחק. הציבור מסתכל ורואה שמי שאמור לשמש דוגמה או להנהיג, הוא שנכשל ומועד. וזה מחלחל עמוק, יוצר ציניות, ופוגע באמון במערכות כולן.
אבל בתוך כל זה, חשוב לזכור גם את הצד השני של הסיפור – הרוב המכריע של האנשים, אלה שלא יופיעו בכותרות, הם דווקא ישרים. הם עובדים, מתפרנסים בכבוד, ולא מחפשים קיצורי דרך. הם אלה שמחזיקים את החברה הזו על הכתפיים.
ואולי המסר החשוב ביותר הוא שלא התפקיד מגדיר את האדם, אלא הבחירות שלו.
בסופו של דבר, כבוד אמיתי לא נמדד בכיסא שאתה יושב עליו, אלא בדרך שבה אתה בוחר להתנהג כשאף אחד לא מסתכל.
0
