בזמן שרובנו יושבים בסלון וצופים ב"המירוץ למיליון", "האח הגדול" או אפילו במהדורות החדשות, יש את אלה שלא נחים ולא מספיקים לעצור לרגע.
באותם רגעים ממש, מתרוצצים בשטח אנשים אחרים בין זירות של נפילות טילים ושברי יירוט. הם לא על המסך. הם בתוך המציאות.
אלה הם המלאכים של החברה הישראלית – שוטרים, פרמדיקים, נהגי אמבולנס, לוחמי אש, עובדי רווחה, עובדים סוציאליים, אנשי עמותות וארגוני חסד, כוננים, פקחי רשויות מקומיות, אנשי מערכת החינוך – מהיועצות ועד המורים עצמם, וכמובן רופאים ואחיות, שנשארים עוד משמרת ועוד משמרת, כי אין מי שיחליף אותם.
מה משותף לכל האנשים הללו?
רובם מוגדרים כחלק מ"החוסן הלאומי" של מדינת ישראל.
בשעות מבחן הם הראשונים להתייצב. הראשונים להיכנס מתחת לאלונקה. הראשונים לשים את עצמם בין הסכנה לבין האזרחים.
אבל יש להם עוד מכנה משותף. פחות מדובר, פחות נוח –
רבים מהם אינם מתוגמלים בהתאם לחשיבותם, לאחריות שהם נושאים, לתנאים הקשים או לסיכונים שבהם הם עובדים.
0
0
כך נוצר מצב אבסורדי ומתסכל –
יש מחסור ברופאים, משום שחלקם בוחרים לעבוד בחו"ל, שם הם זוכים לשכר הולם יותר.
יש מחסור במורים, כי המערכת שוחקת ולא מתגמלת, והטובים שבהם פשוט מוותרים.
יש מחסור בשוטרים, כי המשכורת אינה עומדת ביחס לסיכון ולדרישות.
ועובדים סוציאליים? לא פעם הם משתכרים פחות מהאנשים שלהם הם מסייעים.
גם האחים והאחיות שעובדים משמרות של 12 שעות ויותר, נשחקים עד הקצה.
מדינה שמבקשת חוסן, חייבת להשקיע במי שמייצרים אותו.
לא בסיסמאות, לא במחוות חד פעמיות, אלא במדיניות אמיתית: בשכר הוגן, בתנאים ראויים ובהכרה מתמשכת.
חוסן לאומי לא נבנה רק ברגעי חירום. הוא נבנה ביום יום, דרך האנשים שנושאים אותו על הכתפיים.
הגיע הזמן שגם המדינה תישא את האחריות כלפיהם.
0
מסכמים את השבוע… את הניוזלטר שלנו אתם מכירים?
