היום שבו החלטנו בכאב לב להוסיף רשמית את סבתא-רבתא אל הסטטיסטיקה של תשושי נפש

היום שבו החלטנו בכאב לב להוסיף רשמית את סבתא-רבתא אל הסטטיסטיקה של תשושי נפש

זה היה יום חורף חם. אנשים הפשילו שרוולים, היו אף שלבשו מכנסיים קצרים. השמש קפחה כאילו קיץ. ובכל זאת, בקצה התכלת הצלולה של שמי העמק זיהיתי עב דק. ענן. עננצ'יק. וראיתי בו אות מבשר שינוי. זה היה, אכן, יום של שינוי. במשך חודשים רבים ניסינו לשכנע את סבתא-רבתא, קלרה (שם בדוי) לעזוב את ביתה ולעבור אל בית אבות שיש בו מחלקה עבור תשושי נפש. ניסינו לשכנע אותה שיהיה לה שם טוב. שהיא תרגיש בבית. שכל מה שנותן לה תחושה של בית יהיה לה גם שם. התמונה שהיא וסבא מתחת לחופה, זוז צעיר שכל החיים ועל העולם לפניהם. יפים והדורים ועם זאת צנועים. סבא באמת אהב אותה עד כלות, פשוטו של הביטוי כמשמעו. עד כמה שיישמע מוזר- הוא לא עמד בעוצמה של אהבתו אותה. הלב, שעלה על גדותיו בכל פעם כשהוא חיבק אותה, לא עמד במאמץ הריגוש.

עשינו עבודת הכנה יסודית. ביררנו כל מה שחשוב וצריך לברר, כדי להקל עליה, עד כמה שניתן, את קשיי הקליטה הצפויים, הוודאיים. שוחחנו עם בני משפחות השוהים שם ובנותיהם. הבנו כי זה מקום טוב ובטוח, שמאפשר להם לישון בשקט. התחושה ויותר ממנה הידיעה כי הם מטופלים ומושגחים היטב, חיזקה בהם את האמונה והשכנוע הפנימיים כי הם עשו את הדבר הנכון עבור יקירם.

תשושי נפש בעיצומה של פעילות גופנית

כשביקרנו במקום שאותו ייעדנו כבית האבות הסיעודי היותר מתאים הייתה שעת לפני צהריים שקטה. המנהלת הזמינה אותנו אל אחד מחללי הבית כדי לראות את השוהים בשעת הפעלה גופנית. ראינו שמונה אנשים כבני שמונים ואולי אף יותר, מבצעים תנועות סיבוביות עם ידיהם, נושפים ושואפים אוויר, וברקע מוזיקה. פתאום, כאילו לחץ מישהו על כפתור הפעלה סמוי, הם התחילו לבצע, באטיות ובמתינות מובנות, כפיפות קטנות, לפנים ולאחור. בעיני רוחנו דימינו את קלרה אחת מהן, ובאותו רגע הבטנו זה בעיניו של זה, מסכימים ומסכמים בשתיקה, הנהנו בראשינו. זה היה הרגע שבו נפלה ההחלטה לא רק על עצם המעבר אל הבית הזה אלא גם על מועדו. מחר בבוקר.

גם נפש תשושה, כנפשה של סבתא-רבתא שלנו, היא נפש רגישה ועדינה. תשישותה אינה גורעת דבר מהעדינות ומהרגישות. במובנים מסוימים היא מעצימה את שתיהן. סבתא-רבתא קלרה יכולה לשמש הוכחה לכך. לא בלתי צפוי לשמוע אותה נאנחת ותכף מתלוננת על מנת תפוחי האדמה הזעומה שהוגשה לה באחת מארוחות הצהריים, באחת משהיותיה בבית הבראה הסתדרותי, כאילו מבקשת, באנחתה ובתלונתה, תוספת, כי לעולם לא מאוחר להשביע את רעבונה. מדי פעם משהו עורר בה זיכרונות שסירבו להישכח.

תשושי נפש צמאים לשמש יושבים ושותים אותה לרוויה

 למחרת באנו עם סבתא-רבתא. פרקנו בזהירות את חפציה בכלל ואת החפצים היקרים- כספית ורגשית- בפרט ובקפידה יתרה. היא השתוממה כאילו הגיעה לא אל ארץ גזירה אלא אל אי אקזוטי קסום. העצים והדשא ובריכת הדגים הקטנה, וים השמש ואיי הצל שבו, והשקט, והמרחב, הכל כמו הדליק בה משהו שהיה כבוי במשך שנים. על ספסל ישבו שני תשושי נפש ושתי תשושות נפש, עיניהם לשמש. הם נראו כמי ששותים אותה בצימאון בלתי נדלה, באותו סוג של צימאון שגם הרוויה אינה מפיגה אותו. ואז היא לחשה "גם אני רוצה". זאת כדאי לדעת: במשך שנים ישבה קלרה בביתה ספונה בו בחושך שהרגיע אותה, תמיד התריסים סגורים, תמיד הווילונות מכהים עוד יותר את האפלה בבית, כאילו נאסר עליה לראות אור יום. ניגשנו אל הספסל ולא נזקקנו כלל למלים. היושבים עליו הצטופפו ופינו לה מקום. סבתא-רבתא קלרה התיישבה, נאנחה ואמרה "נו, שוין. אולי בכל זאת הגעתי הביתה".  

המאמר באדיבות יד לקשיש, דנחי דוד, ייעוץ לגיל הזהב, 052-25-44-307.

קרדיט: unsplash 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]
פורסם על ידי

תגובות פייסבוק

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*