שנים מטיפים לציבור החילוני על אורך החצאית, על שרוולים, על “צניעות”.
שוב ושוב מנסים לטעון שהבעיה נמצאת בבגד, כאילו שבד יכול להצית פשע.
אבל הנתונים והמציאות עצמה, מספרים סיפור אחר לגמרי.
מחקרים עדכניים מצביעים על שיעור גבוה במיוחד של נפגעים דווקא בקהילות חרדיות שבהן קוד הלבוש מחמיר, והצניעות היא ערך מרכזי.
זה לא אומר שהחברה החרדית היא הבעיה. אבל זה כן מוכיח שהלבוש מעולם לא היה הפתרון.
כשני שליש מהפגיעות המיניות בקרב ילדים, מתבצעות במגזר החרדי והדתי. חלק גדול מהן בתוך המשפחה. הבנים מהווים מחצית מהמטופלים בעקבות פגיעה מינית (בישיבה, במקווה, בכולל וכו'). באחוזים זה פי אחת וחצי מחלקם באוכלוסיה !!
פגיעה מינית היא לא תוצאה של מחשוף, אלא של כוח, של שתיקה ושל ניצול סמכות.
היא מתרחשת גם מאחורי דלתות סגורות, בבתי ספר, במוסדות חינוך ובקהילות שנראות מבחוץ “מוגנות”.
0
0
הדוגמאות מוכרות וכואבות – מנהלות דתיות, רבנים ואנשי ציבור שנראו כלפי חוץ כסמל לצניעות ולערכים, ובפועל פגעו בילדים וילדות שהיו לבושים בצניעות מלאה.
הגיע הזמן לומר את האמת הפשוטה – צניעות היא בחירה אישית. לא מנגנון הגנה.
לבוש “לא צנוע” לא מעיד על היעדר ערכים. הוא רק סגנון לבוש או קוד אופנה. האחריות היחידה לפגיעה מינית מוטלת תמיד על הפוגע, ואך ורק עליו.
במקום לחנך בנות איך להתלבש, צריך לחנך את החברה החרדית איך לכבד גבולות, איך להקשיב לנפגעים ואיך לשבור את קשר השתיקה.
הנה כמה דוגמאות מוכרות (שכבר נדונו והוכרעו משפטית או ציבורית), שממחישות שפגיעה מינית אינה קשורה ללבוש של הקורבן, אלא להתנהגות של הפוגע :
מלכה לייפר – מנהלת סמינר באוסטרליה שהוסגרה לישראל והורשעה בעבירות מין בתלמידותיה, כולן מתוך מסגרת חרדית וצנועה מאוד.
אליעזר ברלנד – רב מוכר שהורשע בעבירות מין לאחר שנים שבהן נתפס כדמות רוחנית סמכותית.
יהודה משי זהב – דמות ציבורית בולטת מהמגזר החרדי שנחשפה נגדה שורה ארוכה של עדויות קשות על פגיעות מיניות.
שלושת המקרים שונים זה מזה, אבל המכנה המשותף ברור –
הפגיעות התרחשו דווקא בתוך סביבה שמרנית, עם קוד לבוש מחמיר וערך מוצהר של "צניעות".
אז במקום להתעסק באורך החצאית, עובי הגרביון או גודל הכיפה, כדאי שנתמקד בערכים המהותיים שביהדות, שלאחרונה נדמה שדווקא הציבור החילוני הוא שאימץ אותם, והציבור החרדי הוא זה שזנח אותם.
