יש רגעים שבהם חברה נמדדת לא לפי ההסכמות שבה אלא לפי הדרך שבה היא מתייחסת למי שמעזים לעמוד באמצע, בין המחנות, ולנסות לחבר במקום להפריד.
השבוע אני בוחר להקדיש את הטור השבועי ללוסי אהריש.
לא בגלל הסערה הרגעית, אלא בגלל תופעה עמוקה ומטרידה הרבה יותר – ה"עליהום" שאנחנו אוהבים לעשות לכל מי שלא בצד שלנו.
אהריש היא אולי אחת הדמויות הציבוריות היחידות בישראל שמצליחות להרגיז את כולם בו זמנית.
יש מי שמכנים אותה בוגדת בצד היהודי, ויש מי שמאשימים אותה בבגידה בצד הערבי.
כששני הקצוות תוקפים אותך, אולי זה דווקא סימן שאתה עושה משהו נכון.
במשך שנים פועלת לוסי בעקביות למען דו קיום, שיח וחיבור. לא בסיסמאות ריקות, אלא בעבודה יומיומית, לעיתים שקטה, לעיתים תחת אש.
היא בחרה להקים משפחה עם יהודי, ולהוכיח שאפשר לחיות יחד גם כשמסביב הרעש צורם והמציאות מורכבת.
היא התחתנה עם לוחם צה"ל, ובימים קשים למדינה פתחה את ביתה והקימה חמ״ל אזרחי לסיוע לחיילים. מעשה שלא נולד מתוך צורך תדמיתי, אלא מתוך תחושת שייכות ואחריות. לא הצהרות, אלא מעשים!
0
0
אבל בישראל של השנים האחרונות נדמה שאין מקום למורכבות.
מי שלא צועק עם המחנה שלו, מיד מסומן כחשוד.
מי שמסרב לבחור צד במלחמת הזהויות, הופך למטרה נוחה לשני הצדדים. וכך דווקא מי שמנסה לבנות גשר, מוצא את עצמו תחת אש משני עברי הנהר.
קל מאוד להצטרף למקהלה התוקפת. קשה הרבה יותר לעצור לרגע ולהכיר בכך שיש אנשים שמסרבים לוותר על התקווה לחיים משותפים כאן.
אנשים שמאמינים שאפשר להיות גם וגם, מבלי להתנצל על עצם קיומם.
לוסי אהריש לא זקוקה להגנה אישית ממני או מאחרים. אבל החברה הישראלית כן זקוקה לקולות כמוה. קולות שמזכירים לנו שהמציאות אינה שחור או לבן, ושדווקא בתוך השבר הגדול יש מי שמנסים עדיין לדבר בשפה של חיבור.
אולי במקום לשאול לאיזה צד היא שייכת, הגיע הזמן לשאול שאלה אחרת – האם אנחנו עדיין יודעים להעריך אנשים שמנסים לאחד, גם כשהם לא מתאימים לתבניות הנוחות שלנו?
כי בסופו של דבר, מי שמותקף משני הצדדים אינו בהכרח בוגד. לפעמים הוא פשוט עומד בדיוק במקום שבו הכי קשה לעמוד – באמצע.
המבחן האמיתי שלנו כחברה הוא לא איך אנחנו נלחמים באויבים, אלא איך אנחנו מתייחסים לקולות המבקשים לגשר (אינש-אללה).
0
