אנאל קקון, בת 14 ממקיף יא׳ שואלת שאלה מהותית בעקבות מותו של עומר קריאף בתאונת טרקטורון, מדברים על הכלי, על האחריות אבל אף אחד לא שואל את השאלה על ההתמודדות של חבריו, בני גילו, מה עובר עליהם? אנאל קקון בטור אישי על השאלה שאיש לא שואל:
הבוקר אחרי מותו של עומר קריאף, בן ה-14 ז"ל הוא בוקר רגיל לגמרי.
אנשים ממשיכים ללכת לעבודה וילדים בני גילו קמים לעוד בוקר בחופש הגדול.
אבל בשביל המשפחה השכולה בבוקר הזה לא זורחת אף שמש ובשביל החברים שעד לא מזמן הגיעו לגיל מצוות – הזמן הזה בשנה כבר לא מרגיש חופשי כל כך.
אז איך נער בן 14 אמור להתמודד עם מוות של חבר קרוב?
לשאלה הזו אין תשובה חד משמעית, אבל בשלב הראשוני, כל מה שחבריו הטובים מרגישים זה כאב. כאב כי חבר טוב שלהם לא נמצא כאן יותר. הם לא ישמעו את הצחוק שלו יותר והחיוך שלו ישאר זיכרון חרוט במוחם. ולמען האמת, להתמודד עם מוות של אדם אהוב בגיל נעורים זה קשה, וזה בעיקר מסובך.
מעבר לכאב, המוח פשוט לא מעכל את מה שקרה, הוא לא מבין שכל מה שנשאר ממנו זה זיכרון, ולא יווצרו זיכרונות חדשים. אבל האם באמת כל מה שנשאר זה זיכרון? עוד פוסט באינסטגרם שישכח לכל אחד אחר בעוד יומיים? עוד "משתתף בצערך" וזהו, שם זה נגמר? בשביל האחרים אולי כן, אבל בשביל ההוא שמתמודד עם זה? ממש לא.
מה שישאר בשביל הקרובים של עומר זה הרוח שלו, הבן אדם שהוא היה יחלחל בתוך כל אחד ואחת שמתמודדים עם האובדן. הוא אולי לא נמצא כאן פיזית, הוא לא מולנו ועיניו לא יפקחו יותר אבל הוא השאיר מאחוריו אנשים שהוא אוהב, ובתוך האנשים האלה הוא החדיר חלק קטן ממנו שישאר תמיד.
במדינה כמו שלנו, להיות אחד שלא עבר אובדן של קרוב זה להיות בר מזל, וכל יום אנשים ברי מזל פתאום הופכים להיות אחד מתוך קבוצה גדולה.
עד כאן לא ענינו על השאלה: "איך נער בן 14 אמור להתמודד עם מוות של חבר קרוב?" ולמען האמת, קשה מאוד לענות עלייה. כרגע, כל מה שאפשר להגיד לאותם נערים, החברים של עומר, זה שאולי העולם נראה להם מאוד חשוך כרגע והמוח לא בדיוק מבין או מעכל, אבל תזכרו שכל הזמן הירח עובר תקופות של ריקנות, בשביל להיות שלם בסוף.
והבוקר הזה לא היה רגיל אבל עוד כמה ימים השמש תזרח באותה הצורה והפעם זה יכאב פחות, וכך גם בבקרים שלאחר מכן. ואף אחד לא באמת יודע איך נער בן 14 אמור להתמודד עם מוות של חבר קרוב כי הוא לא אמור. הוא אמור להנות מחופש הקיץ וללכת לים, לבלות או סתם להתבטל בבית ולא להתאבל על חבר בן גילו. אבל זו המציאות שאנו חיים בה ולפעמים אין ברירה אלא להיות עצובים, פשוט צריך לזכור שהגשם מצמיח אחריו פרחים והוא ממלא את האגמים, הנחלים ואת הים. אז הזמן הקרוב הוא זמן הגשם אבל אחריו יגיע זמן של פריחה וצמיחה חדשה. אני בטוחה בזה.
אני משתתפת בצערם של המשפחה השכולה, החברים והקרובים לעומר קריאף ז"ל, ואני מבטיחה שזו לא עוד סיסמה כי את סיפורו אני לא אשכח.
0
ליחצו על התמונה וכנסו ישירות לקבוצת הוואטסאפ הכי גדולה בעיר
0
תגובה אחת