שלשום צוין "יום זכויות האדם הבינלאומי" (10.12). יום שאמור להזכיר לעולם את הערכים הבסיסיים ביותר – שוויון, חירות, כבוד וביטחון לכל אדם.
אבל השנה יותר מתמיד, גם אנחנו בישראל צריכים להסתכל פנימה, אל המראה שמוצבת מולנו.
ישראל מתגאה בצדק בהיותה דמוקרטיה. מדינה שמבקשת להגן על זכויות אזרחיה ולשמש אי של חופש במזרח התיכון.
אבל המציאות מורכבת הרבה יותר, ולעיתים אנחנו נמנעים מלהתמודד איתה בכנות.
בשנים האחרונות הולכת ונשחקת תחושת הביטחון בזכויות יסוד.
חופש הביטוי והמחאה
נמצא תחת לחץ – הפגנות מפוזרות באלימות, ביקורת מושתקת, ואזרחים שמרגישים שהם צריכים “ללכת על ביצים” כדי לא להסתבך.
אנשים שמביעים דעות שהן לא בקונצנזוס, מאוימים בחרם ונידוי, ודמם מופקר ברשתות החברתיות. רגולטורים שמאיימים על הפסקת תקצוב של יוצרי סרטים עם תוכן שלא מתיישר עם השקפותיהם, וממשלה שמקדמת חוקים נגד כלי התקשורת שהם נשמת אפה של הדמוקרטיה.
ההגמוניה הדתית
מכתיבה לנשים את קוד הלבוש שלהן במקומות שאליהם עוד מותר להן להימצא במרחב, או לומר להן באיזה חלק של האוטובוס מותר להן לשבת. גורמי דת מציבים הגבלות לנשים בנושא חינוך ומעמד משפטי, הן מופלות בדיני משפחה וסוגיות של נישואין וגירושין.
הדת משמשת להצדקת שלטון כוחני או להכתבת אורח חיים לא דמוקרטי. חוקים רבים בישראל מבוססים על פרשנות דתית אחת בלבד (כשרות, שבת, נישואין וגירושין, חינוך).
מערכת המשפט
שהייתה עד לא מזמן חומת המגן של זכויות האדם, עומדת תחת מתקפה מתמשכת שהופכת את עצם האיזונים הדמוקרטיים לשאלה פוליטית.
מיעוטים
ערבים, להט"ב, מהגרי עבודה מתמודדים עם אפליה ממוסדת, חקיקה מפלה, ולפעמים גם הסתה גלויה, כולל ע"י נבחרי ציבור.
נזירות וכמרים מותקפים בירושלים ע"י גורמי דת קיצוניים.
בתוך כל זה, יש גם את הפגיעה בזכויות אדם בשטחים, נושא שלא נוח לרבים לדבר עליו, אבל אי אפשר להתעלם ממנו כשמדברים על זכויות אדם בהקשר הישראלי.
ניידות מוגבלת, מעצרים ללא משפט, עימותים שמסלימים לאלימות והתעלמות רשויות החוק מתקיפה של פלסטינים ע"י מתנחלים, ופגיעה ברכושם. כל אלה חלק בלתי נפרד מהדיון, גם אם הם מפוצלים מהשיח הציבורי.
אבל לצד האתגרים יש גם כוחות חזקים של תקווה.
יש כאן אזרחים אמיצים, ארגוני חברה אזרחית, עיתונאים, משפטנים ואקטיביסטים שלא מוותרים על הרעיון שישראל יכולה וצריכה להיות מקום טוב יותר.
מקום שמבין שזכויות אדם הן לא "שמאל" או "ימין", אלא אוויר לנשימה של כל חברה שרוצה להישאר דמוקרטיה.
0
0
אז מה אנחנו יכולים לעשות?
אסור לנו לשתוק, כי עוול שלא מדברים עליו – רק גדל.
להגן על חופש הביטוי, גם של מי שלא חושבים כמונו.
זו לא מתנה. זו זכות יסוד.
לתמוך במוסדות שמגינים על הזכויות שלנו – מערכת המשפט, ארגוני זכויות, עיתונות חופשית. הם לא אויב, הם מגן.
לחנך לדיאלוג, גם כשיש מחלוקות.
ישראל תמיד הייתה מגוונת, והיא תהיה כזו גם בעתיד.
לזכור שהכוח בידיים שלנו.
דמוקרטיה לא קורסת ביום אחד, היא נשחקת בשתיקות קטנות.
יום זכויות האדם הבינלאומי הוא תזכורת שאסור לקחת שום זכות כמובנת מאליה.
לא את חירותנו, לא את הדמוקרטיה שלנו, ולא את החובה המוסרית להבטיח שכל מי שחי כאן, באמת ירגיש שמכבדים אותו.
