מאות תושבים הגיעו אמש לעצרת הזיכרון שנתיים לשבעה באוקטובר, שהתקיימה ברחבת עץ הזית שבכניסה לבניין העירייה, במסגרת “סלון עוטף”.
את העצרת הובילה נורית טופז, יו"ר תנועת תושווים וראש מטה משפחות החטופים באשדוד, שהצליחה להפוך את הרחבה למרחב של כאב, אחדות ותקווה.
טופז פתחה את דבריה בקול רועד אך נחוש, כשהזכירה את נויה דן, בת 13, ורות פרץ, בת 17 – שתיהן נערות עם צרכים מיוחדים שנרצחו באכזריות שאי אפשר לתפוס.
“יהי זכרן ברוך,” אמרה, והוסיפה: “אנחנו נעשה הכול כדי להיות ראויים להם – לשקם את ההריסות, לבנות מחדש.”
מילים, שירים ושתיקות כבדות
את העצרת הנחתה הסופרת והמשוררת ורדה גנזך־יונגרמן, בדרכה הרגישה והייחודית. היא כתבה וערכה את הטקסטים שנשזרו בין השירים והשקטים – מילים שנגעו בלב הקהל והחזירו את כולם לרגעים הקשים של אותו בוקר שחור.
הזמרת חנה גור והנגן איתי בנישו העניקו ביצועים מוזיקליים מצמררים, חיבור מיוחד של קול ונשמה, ואליהם הצטרפה מרינה בלטין, שתרגמה את דברי הערב לשפת הסימנים – גשר אנושי של רגש והכלה.
0
עמי כלפון
0
המשפחות שלא שוכחות
במקום נכחו משפחות נרצחים וחטופים, שהגיעו לחלוק זיכרון, דמעות וגעגוע.
בין הנוכחים:
- עמי כלפון, סבו של שני אמין ז"ל שנרצחה במסיבת הנובה.
- חן בוקר, בת משפחתה של עמית מן ז"ל, הפרמדיקית הגיבורה שנרצחה בשבת ההיא.
- סופיה ושלומי לייבוביץ׳, בני משפחתה של יעל רוזמן ז"ל שנרצחה גם היא במסיבת הנובה.
- שלי ארמוזה, בת משפחתו של דרור אור ז"ל, שגופתו עדיין מוחזקת בעזה.
0
חנה גור ואיתי בנישו
0
עמי כלפון, שנשא דברים בשם המשפחות השכולות, השאיר את הקהל דומם:
“סבוש, סבוש, יורים עלינו… אדם לא פותח את העיניים ואז השיחה נותקה. שני הצליחה לשלוח לנו מיקום, ומאותו רגע לא שמענו ממנה עוד. שלושה ימים של חיפושים עד שנמצא אדם ז"ל – וחשבנו ששני נחטפה. עשרה ימים של סיוט עד שהגיעה הבשורה המרה – גם שני נרצחה. ונאלצנו לקבור את נכדתנו היקרה.”
דבריו של עמי, שנשענו על כאב שאין לו מילים, היו תזכורת חדה למחיר הכבד שהותירה אותה שבת שחורה – ולכוחם של אלה שבחרו להמשיך.
שיתוף של לבבות
העצרת התקיימה בשיתוף המועצה הציונית בישראל ובשיתוף מלא של עיריית אשדוד, בהובלת דינה בר־אולפן, ראשת המנהל הכללי.
תודות מיוחדות נמסרו גם ליונתן בן שטרית, מנהל בניין העירייה וצוותו, ולאייל פוקס, מנהל אחזקת הרחבה, שדאגו לכל פרט קטן – כדי שהעצרת תתקיים בכבוד הראוי לזיכרון ולנשמות שאינן איתנו עוד.
בערב של דמעות ושירים, בין נרות נשמה ודגלים מוארים, אשדוד הבטיחה – לזכור, להוקיר, ולהמשיך לבנות חיים.
לא לשכוח, לא לוותר, ולא לאבד את האור.
