הניסיון האחרון של לוחם צה"ל לשים קץ לחייו טלטל רבים ברחבי המדינה, אך עבור נאור טווינה, הלום קרב ומוכר כנפגע פעולות איבה, מדובר במציאות שהוא חי מדי יום. רק לפני יומיים, לאחר שניסה לשים קץ לחייו כשתכנן להצית את עצמו , החליט לחשוף את סיפורו האישי. לא כדי לעורר רחמים, אלא כדי להשמיע את קולם של אלפי הלומי הקרב, שלדבריו ממשיכים להילחם גם הרבה אחרי שהקרבות מסתיימים.
טווינה, בן 30, השתחרר מצה"ל בשנת 2014 בעקבות אירועים טראומטיים שחווה במהלך שירותו הצבאי, בהם השתתף בנטרול של שלושה מחבלים בתחנה המרכזית בתל אביב. למרות הפגיעה הנפשית, בחר להמשיך במשך שנים בהתנדבות במסגרת יחידת הכלבנים, שם השתתף בעשרות אירועים של איתור נעדרים, איתור גופות וטיפול בזירות טרור ואסון. גם לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל המשיך להגיע לזירות הקשות ביותר, ובהן חוף זיקים, פיגועים ואירועי טרור נוספים.
לדבריו, כל אירוע כזה הוסיף עוד שכבה של כאב, עד שהטראומה הפכה לחלק בלתי נפרד מחייו. "אני מנסה להבין מה הטעם לתת לי בכוח עוד סבל של לילות וימים בכל רגע שאני עוד חי", כתב לאחרונה.
לדבריו, ההתמודדות עם פוסט טראומה מורכבת אינה מסתיימת כשהקרב נגמר. היא ממשיכה בכל לילה, בכל טריגר ובכל זיכרון. "הלוואי שיכולנו לשכוח מכל הצלקות והפצעים וכל הריחות שמקשים עליי לאכול, לנשום, לצחוק ובמילה אחת, לחיות."
טווינה מספר כי במשך שנים הוא כמעט שאינו ישן, מתקשה לאכול ומשקלו הידרדר לכדי כ־49 קילוגרם בלבד. למרות זאת, הוא המשיך לבחור בעשייה למען אחרים. "להמשיך לשרת את המדינה שלי בלי שום הבדל", כפי שהוא מגדיר זאת, היה עבורו הדבר היחיד שהחזיק אותו.
0
0
אלא שלצד תחושת השליחות, הוא מתאר תחושת נטישה קשה מצד מערכות השיקום. לדבריו, לאחר כל משבר ניתנות הבטחות לטיפול ולליווי, אך בפועל הדרך רצופה בבירוקרטיה, מחסור במענים מותאמים ותחושה שהמערכת אינה באמת מצליחה להבין את המציאות היומיומית של הלומי הקרב.
"אני מבקש ורוצה שיקום וטיפולים, אבל הבירוקרטיות מקשות על שארית חיי", הוא כותב. "המערכת אישרה לי טיפולים, אבל המטפלים מציעים פגישות בשעות שלא מאפשרות לי להגיע. איזה לילה יש לי כדי לקום בשבע בבוקר?"
גם הטיפול התרופתי, לדבריו, אינו מעניק את המענה שלו הוא זקוק. הוא מתאר כי התרופות אינן מעלימות את הסיוטים והפלאשבקים, אלא רק משביתות אותו לשעות ארוכות, מבלי להקל באמת על הטראומה.
טווינה מספר כי גם אשפוזים שעבר לא הובילו לפתרון. לדבריו, ועדה מקצועית קבעה כי מסגרת סגורה אינה מתאימה לו, משום שיש בו רצון עז להשתקם. "יש בי את כל הרצון לשיקום, אבל שיקום אמיתי שאחזור לחיות, לתפקד ומי יודע, אולי גם להגשים חלומות."
0
0
את הכאב הגדול ביותר הוא מבטא דווקא במילים הפשוטות ביותר.
"אני רוצה לישון טוב. אני רוצה לקום בבוקר. אני רוצה לחזור לאכול. אני רוצה להתקלח בלי פלאשבקים של גופות ועצמות. אני רוצה לחזור למשפחתי בערבי שישי ולהנות מריחות הבישולים ולא להיות כלוא בדמעות, בעצב ובחושך בלי אור. אני רוצה שיקום. אני רוצה לחזור לחיות."
עבור טווינה, הסיפור אינו אישי בלבד. הוא מבקש להפוך את הכאב שלו לקריאה ציבורית לשינוי. לדבריו, כל ניסיון התאבדות של הלום קרב צריך להדליק נורה אדומה ולהוביל לחשבון נפש אמיתי על מערך השיקום בישראל. "אנחנו לא מבקשים רחמים", הוא אומר, "אנחנו מבקשים הזדמנות אמיתית לחזור לחיים."
הערת המערכת: מערכת אשדוד פור יו עיינה במסמכים ובאישורים שהציג נאור טווינה, המאשרים את האירועים האישיים המתוארים בכתבה.
0
ליחצו על התמונה וכנסו ישירות לקבוצת הוואטסאפ הכי גדולה בעיר
0
