עוד נער בן 14 איבד את חייו. עוד משפחה נהרסה ברגע אחד. עוד כותרת שתלווה אותנו יום או יומיים עד שהאירוע הבא ידחק אותה מסדר היום. אבל אם נמשיך להתייחס לכל מקרה כזה כאל "עוד תאונה טרגית", נפספס את הבעיה האמיתית. זו כבר מזמן לא סדרת תאונות. זה דפוס שחוזר על עצמו, ואנחנו, כחברה, ממשיכים להשלים איתו. מותו של עומר קריאף ז"ל בהתהפכות טרקטורון סמוך לאשדוד הוא טרגדיה בלתי נתפסת, אבל הוא גם קריאת השכמה. עומר הוא לא הסיפור היחיד. הוא הפנים של מציאות שבה ילדים ובני נוער מקבלים לידיהם כלים שמבוגרים רבים מתקשים לשלוט בהם, בעוד המבוגרים שאמורים להגן עליהם בוחרים פעם אחר פעם לעצום עיניים.
"מה אני אמור להגיד לו כשכל החברים כבר נוסעים?"
כמעט כל הורה מכיר את הרגע הזה. "לכולם כבר יש קורקינט חשמלי", "לכולם יש אופניים חשמליים", "רק אני נשאר בלי". אף הורה לא רוצה שהילד שלו ירגיש חריג. אף אחד לא רוצה להיות ההורה שאומר "לא". אבל באותו רגע לא קונים רק כלי תחבורה. מקבלים אחריות על החיים של הילד. השאלה היא האם אנחנו באמת מבינים את המשמעות של ההחלטה הזאת, או שאנחנו פשוט נכנעים ללחץ החברתי.
0
0
"זה באמת כל כך מסוכן, או שאני סתם מגזים?"
זו אולי הטעות הגדולה ביותר. קורקינט או אופניים חשמליים נראים כמו כלי תחבורה תמים, אבל בפועל הם מסוגלים להגיע למהירויות גבוהות מאוד, במיוחד אחרי שדרוגים לא חוקיים של מנועים והסרת מגבילי מהירות. אחר כך מגיעים גם טרקטורונים, רייזרים וכלים חזקים עוד יותר. הגבול בין משחק לבין סכנת חיים הולך ונעלם.
ילדים יודעים להפעיל כל אפליקציה, אבל כמה מהם באמת יודעים להתנהל בכביש? כמה מכירים את חוקי התנועה, יודעים מהי זכות קדימה או כיצד להגיב לסכנה? ברוב המקרים אין הכשרה, אין לימוד מסודר ואין מבחן שמוודא שהם מוכנים. אנחנו פשוט מניחים שהם ילמדו תוך כדי נסיעה, בתקווה שהטעות הראשונה לא תהיה גם האחרונה.
"אני באמת יודע איפה הילד שלי נמצא עכשיו?"
הורים רבים מרגישים שהכלי הממונע מעניק לילד עצמאות, אבל גם להם הוא מעניק שקט. כבר לא צריך להסיע לחוגים, לאסוף מחברים או להיות הנהג הפרטי של הילדים. אלא שהשקט הזה עלול להיות מדומה. כמה הורים באמת יודעים באילו רחובות הילדים נוסעים, עם מי הם נפגשים, באיזו מהירות הם רוכבים והאם הם בכלל חובשים קסדה?
0
0
"איפה המדינה בכל הסיפור הזה?"
אי אפשר להטיל את כל האחריות רק על ההורים. בכל יום אפשר לראות קטינים רוכבים ללא קסדה, נוסעים בניגוד לחוק, על מדרכות, בצמתים ולעיתים על כלים שעברו שדרוגים אסורים. התחושה היא שהאכיפה אינה מספקת, ושהנוכחות בשטח אינה מייצרת הרתעה אמיתית. בלי אכיפה עקבית, החוק נשאר על הנייר בלבד.
"ומה אם בפעם הבאה זה יהיה הילד שלי?"
זו השאלה שאף הורה לא רוצה לשאול, אבל כל הורה חייב לשאול. הטרגדיה של עומר קריאף לא שייכת רק למשפחה אחת. היא צריכה להדליק נורה אדומה אצל כולנו. הגיע הזמן שהורים יפסיקו לשאול רק כמה עולה הכלי, ויתחילו לשאול האם הילד שלהם באמת בשל לקבל אותו. הגיע הזמן להשקיע הרבה יותר בחינוך, בהסברה ובאכיפה, ולהבין שלא כל מה שיש לכולם חייב להיות גם אצל הילד שלנו.
הכתובת הייתה על הקיר הרבה לפני הטרגדיה האחרונה. השאלה היא לא אם תהיה הטרגדיה הבאה. השאלה היא האם נעשה משהו כדי למנוע אותה, לפני שהטלפון הבא יצלצל בבית של עוד משפחה.
