יש אנשים שמקבלים תואר, ויש אנשים שהופכים בעצמם לתואר.
סילבן בן סימון היה כזה.
לפני שהיו סקאוטים עם טאבלטים, לפני שמנהלי מחלקות הנוער הפכו למקצוע מתוקצב ולפני שכל ילד הגיע עם סוכן אישי, היה אדם אחד שהיה עולה על האופניים שלו, נוסע בין המגרשים המאולתרים של אשדוד ומחפש את הילד הבא שיכול להגשים חלום. לא היה לו משרד מפואר, לא מערכת מחשוב ולא צוות אנליסטים. היו לו זוג עיניים, אינטואיציה נדירה ואהבה אינסופית למשחק ולילדים.
דור שלם של אשדודים זוכר את הרגע שבו סילבן עצר ליד המגרש, עמד כמה דקות בצד והביט. מבחינת הילדים זו הייתה בחינה יותר חשובה מכל מבחן בבית הספר. כולם רצו שסילבן יראה אותם. כולם חלמו שהוא יקרא להם להצטרף. לא כולם הפכו לשחקנים גדולים, אבל כמעט כולם עברו דרכו.
הוא היה הרבה יותר ממאמן. הוא היה מחנך, מנטור, אבא שני ובעיקר אדם שהאמין בילדים גם כשהם עדיין לא האמינו בעצמם. הוא לימד לעצור כדור, אבל גם לימד איך לקום אחרי הפסד. הוא בנה שחקנים, אבל בעיקר בנה בני אדם.
העיר אשדוד ידעה לייצר לאורך השנים שחקנים גדולים, קבוצות גדולות ורגעים גדולים, אבל היא גם ידעה לייצר אנשים פשוטים שהפכו לאגדות בלי להתכוון. כאלה שלא ביקשו פרסום ולא חיפשו כותרות. אנשים שהגיעו ראשונים למגרש, עמדו בגשם ובשרב, נשארו אחרי כולם וכמעט לא דיברו על עצמם.
בשנים האחרונות ראינו את סילבן מגיע למשחקים על כיסא גלגלים. הגוף כבר התקשה, אבל הלב נשאר ביציע. הוא עדיין חי כל מסירה, כל התקפה וכל ילד שלבש את מדי אשדוד. נדמה היה שגם כשהכוחות עוזבים אותו, הוא לא מוכן לעזוב את הכדורגל.
והיום, כשהגיעה הבשורה הקשה על לכתו, אשדוד נפרדת לא רק ממאמן מיתולוגי. היא נפרדת מתקופה. מתקופה שבה אנשים בנו קהילה לפני שבנו קריירה, שבה האהבה לענף הייתה חזקה יותר מהכסף, ושבה אדם אחד על אופניים הצליח להשפיע על אלפי ילדים יותר מכל תוכנית אסטרטגית.
אומרים שאין כבר אנשים כאלה.
אולי זו קלישאה, אבל במקרה של סילבן בן סימון זו פשוט האמת.
יהי זכרו ברוך.
0
ליחצו על התמונה וכנסו ישירות לקבוצת הוואטסאפ הכי גדולה בעיר
0
אנחנו משתדלים לתת קרדיט בהתאם. אם במקרה שכחנו, תדעו שאנחנו פועלים בהתאם לחוק זכויות יוצרים, סעיף 27א. תוכלו לפנות אלינו במייל לקבלת קרדיט:[email protected]
