בעוד שבוע נציין את טו' בשבט, חג האילנות.
בחג הזה אנחנו נוהגים לחגוג עם צלחות עמוסות בפירות יבשים צבעוניים, מבריקים ומפתים. אבל דווקא ברגע החגיגי הזה, כדאי לעצור לרגע ולשאול – מה אנחנו באמת אוכלים?
אז הנה העובדות שפחות נעים לשמוע, אבל חשוב להכיר : רוב הפירות היבשים שנמכרים בישראל אינם תוצרת מקומית. רבים מהם מגיעים מטורקיה.
כדי לזרז את תהליך הייבוש משתמשים בכימיקלים, כמו גופרית ולעיתים גם בזרחן.
כדי שיחזיקו חודשים ארוכים על המדף, מוסיפים להם כמויות גדולות של חומרים משמרים והרבה מאוד סוכר, שבעצמו נחשב חומר משמר יעיל וזול (וגם ממכר).
כדי שהמוצר ייראה “מזמין”, צבעוני ומושך את העין, מוסיפים לו צבעי מאכל כימיים בכמויות לא מבוטלות.
עכשיו תשאלו את עצמכם בכנות –
ראיתם פעם בטבע פפאיה בצבע אדום כזה זרחני?
ראיתם משמש בצבע כתום זוהר כמו זה שמיובש?
ראיתם קיווי בצבע ירוק ניאון מסנוור כמו זה שמגיע מהמפעל?
0
ראיתם פעם בטבע פפאיה בצבע אדום כזה זרחני?
0
מי שאוהב פירות, מוזמן לאכול אותם כפי שהטבע התכוון – טריים, עסיסיים, מלאי ויטמנים, מינרלים וסיבים תזונתיים.
בתהליך הייבוש התעשייתי מאבדים הפירות כמעט את כל הוויטמינים והמינרלים שלהם, והופכים בפועל לממתק מרוכז, עתיר סוכר וכימיקלים, עם תדמית בריאותית שלא עומדת במבחן המציאות.
אין שום פרי בעולם שיכול להחזיק שנה שלמה על מדף, אלא אם כן העמיסו אותו בחומרים משמרים.
זו לא חוכמה, זו כימיה!
אז עם כל הכבוד לשולחנות החג ולסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על “בריאות”, “טבע” ו“מסורת”, זכרו שמאחורי הצבעים הזוהרים והצלופן החגיגי, מסתתרת אמת הרבה פחות פסטורלית.
ובכל הקשור ל"מזון" עם תאריך פג תוקף לעוד שנה או שנתיים, כדאי לזכור כלל פשוט אחד:
מה שלא מתקלקל – כבר מקולקל.
