יש ערים שנבנות כמו סיפור. שנוצרות כמו נס. אשדוד היא נס כזה.
כשאשדוד מציינת בשבוע הבא 59 שנים לעלייתם של המתיישבים הראשונים על הקרקע, אני חוזר יותר אחורה – לא אל 1966, אלא אל אלפי שנים לאחור, אל הימים שבהם העיר הזו כבר הופיעה בשורות של ספר התנ"ך. עיר מרכזית, עם מקדש דגון, עם עוצמות, מלחמות, וכוחות שקמו ונפלו סביבה. כל אימפריה עברה פה : אשור, בבל, פרס, יוון, רומא. כולן השאירו אחריהן סימן, כולן גם נעלמו, אבל אשדוד נשארה – גאה, משגשגת ופורחת.
0
0
אחרי נפילת האימפריות הגיע השקט. מאות שנים של כמעט כלום. תל אחד עתיק, דיונות, דרכי עפר. מקום שאיש לא דמיין שיהפוך לעיר ענקית. לא היו כאן גורדי שחקים, לא אולמות תרבות, לא שדרות רחבות. רק חול, ים ורוח..וככה החלה אחת ההרפתקאות היפות בתולדות ישראל.
ב־25 בנובמבר 1966 הגיעו המתיישבים הראשונים. אנשים פשוטים, אמיצים, שלא ידעו שהם כותבים פרק חדש בסיפור של עיר בת 3,000 שנה. הם הגיעו עם מעט מאוד ובנו כאן הרבה. הם בנו שכונות, כבישים, בתי ספר, קהילות, חלומות. הם חיו שנים בלי מרכזי קניות, בלי תחבורה נורמלית, בלי כל מה שאנחנו היום לוקחים כמובן מאליו. אבל היו להם דברים אחרים – אמונה, ציונות, עקשנות. תחושת שליחות שקטה כזו, של מי שיודעים שהם חלק מנס. והנס הזה הצליח מעל לכל דמיון.
אשדוד של היום היא עיר ענקית, צעירה, יפה, מגוונת, תוססת. עיר נמל שמחברת בין העולם לישראל, עיר תרבות שמביאה אור, עיר חינוך שמגדלת דור חדש, עיר חופים שמזכירים לכולנו למה התאהבנו בה. מי שמהלך היום בשדרות הרצל או יושב מול השקיעה בחוף מי־עמי, מתקשה לדמיין שכאן, ממש כאן, היו פעם רק דיונות וחולות.
אבל החלק הכי מרגש הוא שזה לא רק סיפור של בניינים, כבישים ופארקים. זה סיפור של אנשים. אנשים שעלו לארץ מכל קצוות העולם. אנשים שבאו הנה בלי לדעת מילה בעברית, אנשים שנטעו פה שורשים מהירים וחזקים כמו עץ שמצא סוף סוף מים. אנשים שהפכו את אשדוד לפסיפס אנושי שאין הרבה כמותו – מרוקאים, רוסים, אתיופים, גיאורגים, צרפתים, הודים.. זה הפלא האמיתי. לא החול שנעלם, אלא האנשים שהפכו את החול לבית.
גם אני הפכתי את אשדוד לבית. מיד כשהגעתי אליה ב-1993. התקבלתי כאן בחום, והפכתי להיות מעורב מאוד בחיי הקהילה. גם בזכות המקצוע שלי והאינטראקציה עם קהל, וגם בזכות המעורבות החברתית שלי.
0
0
59 שנים הן לא הרבה בסולם ההיסטוריה. אבל הן עולם ומלואו בסיפור של עיר שמתעקשת לגדול, לפרוח ולשגשג. עיר שמזכירה לנו מדי יום שעתיד נבנה לא בבת אחת, אלא לבנה לבנה, שכונה שכונה, משפחה משפחה.
אשדוד של היום עומדת זקופה. לא רק כעיר מודרנית, אלא כעדות חיה לכך שגם מהמקום הכי ריק אפשר לבנות משהו גדול. משהו מרגש. משהו שנוגע ללב.
ואולי זה השיעור שאשדוד נותנת לכולנו ביום ההולדת ה־59 שלה, שגם אם אנחנו רק גרגרי חול בתוך סערת החיים, כשאנחנו ביחד מתעקשים, מאמינים ולא מוותרים, אנחנו יכולים להפוך את הגרגר הזה לעיר שלמה.
