הרשתות החברתיות שוב סוערות כמו לפני ה-7.10, כאילו לא למדנו כלום מכל הטירוף שעברנו בשנתיים האחרונות.

זה התחיל מיד עם החתימה על הסכם הפסקת האש והשבת החטופים, עם דעות בעד ונגד. המשיך סביב קריאות הבוז לראש הממשלה בזמן הנאום של טראמפ, ועם התלונות נגד משפחות חטופים שלא מודות לראש הממשלה אלא מייחסות את שחרור יקיריהן לנשיא דונלד טראמפ בלבד, וממשיך עד עכשיו סביב משפחות החטופים, תוך התמקדות בעינב צנגאוקר אמא של מתן, שדמותה חצויה בין הערצה לבין סלידה.

כל אחד מרגיש שהוא חייב לכתוב את העמדה שלו, ועל הדרך כמובן להשמיץ את מי שלא שותף לעמדתו. מיד זה מייצר תגובות שמנגד, והאווירה ברשת הפכה לקודרת ומעציבה.
השיח המתלהם שוב מאיים לפצל אותנו, ולשסות את חלקי העם זה בזה, וזה לא מבשר טובות לצערי.

עוד לא סיימנו את חודש תשרי. החודש בו צמנו כדי לכפר, ובירכנו ב"שנה טובה" אחד את השני. אז למה שוב לחטוא בגידופים, בהסתה והפצת שנאה מיותרת?
איך תהפוך השנה להיות טובה, אם לא אנחנו ניקח את האחריות ונחליט להפוך אותה לכזאת?

0

0

מה אכפת לאנשים למי משפחות החטופים רוצות להודות? אחת מודה לטראמפ, אחת מודה לנתניהו ולצבא, אחת מודה רק לצבא ואחת מודה גם וגם.
למה צריכים לשפוט אותם, לאבחן אותם או לקבוע עובדות עבורם?
פתאום כולם מליצי יושר של ראש הממשלה, אבל בין השורות ניכר שהם לא מבקשים "להגן על כבודו", אלא יותר מנצלים הזדמנות להשמיץ את מי שלא במחנה שלהם.
בואו נשאיר את הפוליטיקה לפוליטיקאים, ונמשיך להתעסק בסולידריות הדדית ובאהבת חינם.

מי שסופגת הכי הרבה אש מיום השחרור של מתן צנגואוקר, היא עינב אמו.

ניסיתי להבין למה האישה הצנומה הזאת שנאבקת כבר שנתיים על שחרור בנה, מצליחה לעורר כזה אנטגוניזם, ואני חושב שיש לכך כמה הסברים –
ישנם אנשים שמתקשים להכיל רגשות עזים של אחרים, במיוחד כשמדובר באבל, כאב או שמחה מתפרצת. עינב הפכה לסמל של מאבק עם התבטאויות רגשיות מאוד, מה שיכול לעורר תגובות מנוגדות. הזדהות עמוקה מצד אחד, ודחייה מצד שני.

יש מי שחשים שהיא "תפסה את הבמה" או הפכה את הסיפור האישי שלה לגדול יותר מהסבל הכללי.
לדעתי זה מעורר אצלם תחושת קנאה, תסכול או תחושת אי צדק בקרב משפחות אחרות שלא זכו לאותה חשיפה או תוצאה.

אנשים משליכים עליה את הכאב שלהם, את חוסר האונים שלהם, או את הביקורת שלהם כלפי המדינה.
כשהיא מביעה רגשות עזים, זה מפעיל אצל אחרים מנגנוני הגנה כמו ביקורת, זלזול או ניכור.

0

0

יתכן גם שזה מתקשר עם הציפייה של החברה מנשים, ובמיוחד אמהות, להיות "נחמדות", "מכילות" ו"שקטות".
עינב פעלה באסרטיביות, בכעס, בעוצמה, וזה אולי שובר סטריאוטיפים, מה שעלול לעורר אנטגוניזם.

אני חושב שהגיע הזמן להניח כבר לאישה הזאת. היא עברה מספיק! אני מציע לכולם להתחיל להתעסק בטוב ובחיובי, ומתחילים לקרות לנו סוף סוף לא מעט דברים טובים.
בואו נאמץ יותר חמלה, יותר סובלנות והכלה, ויותר מחשבות חיוביות אחד כלפי השני. אנחנו חייבים את השלום הזה בינינו לא פחות, ואולי אך יותר מהשלום במזרח התיכון.