בכל דור ודור יש מי שמגלמים את לבו הפועם של עם ישראל. לעיתים אלה גיבורים על מדים, לעיתים אלה נשות חסד שקטות, ולעיתים אמא אחת שמסרבת לשתוק !
עינב צנגאוקר היא אמא כזאת ! לגיבורה הזאת אני מבקש להקדיש השבוע את הטור שלי. לא רק כאמא של חטוף, אלא כקול שמזכיר לנו מי אנחנו.
מאז שמתן בנה נחטף לעזה, עולמה חרב.
אבל היא לא קרסה. להפך – היא התייצבה מול מצלמות, מול קהל, בעצרות, בהפגנות, בוועדות, מול שרים, מול ראש ממשלה. היא לא מבקשת רחמים – היא דורשת תשובות. היא נלחמת כמו שכל אמא ואבא אמורים להילחם על היקר להם מכל.
היא בונה מאהל, חוצה את הארץ, מדברת בלי פחד, ומזיזה הרים – בשם בנה האהוב, בשם משפחתו, ובשם כל ישראלי שבליבו עדיין פועם המצפן המוסרי.
בכל הופעה שלה, בכל משפט שהיא משמיעה – ברור לכולם שזו לא רק אמא של חטוף. זו אמא של עם שלם.
עינב לא מחכה שיגידו לה מה מותר ומה אסור, מה פוליטי ומה לא. כי כשילד שלך כלוא במרתפים החשוכים של עזה – אין ימין ואין שמאל, יש רק אמת אחת – צריך להחזיר אותו הביתה. עכשיו.
0
עינב צנגאוקר – צילום – גדעון מרקוביץ'
0
לנגד עינינו ניצב המוסר של מדינה שמתחייבת שלא תפקיר את לוחמיה.
ובזמן שעסקנים פוליטיים מתחמקים, ועיניים מסוימות בוחרות לא לראות, עינב מזכירה לנו מה זו אהבה של הורה לילדו, מה זו נחישות ועמידה איתנה כנגד כל הסיכויים, ומה זו מסירות של אמא שאי אפשר לכבות.
ראיתי אותה בעצרת שהתקיימה ברחבת העירייה באשדוד ממש בתחילת המלחמה. היא נשאה דברים עם עיניים דומעות ומבט מתחנן לעזרה. עמדתי מולה במרחק של מטר וחצי, ובכל הזמן שהיא דיברה את נשמתה, הלב רצה לגשת אליה ורק לחבק.
הקול שלה נחוץ, כי בלי הקול הזה, הסיפור של מתן עלול להיעלם בין הכותרות, בין השגרה שחוזרת מהר מדי, ובין שיקולים קרים שמנוגדים לליבם של רוב האזרחים.
יותר מכל, עינב צנגאוקר מזכירה לנו את הערך הבסיסי ביותר – לא משאירים חייל בשבי. לא מוותרים על אף אחד. לא מפסיקים להילחם עד שהבן חוזר.
זה לא רק המאבק שלה. זה מבחן הערכים של כולנו.
כי כל עוד הוא שם – כולנו שם.
וכל עוד היא נלחמת – גם אנחנו.
ואם מישהו שכח, אז שיקשיב שוב לדבריה של עינב. יש בהם את כל התשובות.
