הם לא באמת מתכוונים להיות חצופים, אבל כשמתבגרים מתעייפים מהעצות שלנו וכל מילה שלנו נשמעת להם כמו ביקורת, הם עוטים שריון.
לפעמים, השריון הזה נשמע כמו חוצפה:
“די כבר”, “עזבי אותי”, “מה את מבינה בכלל?” משפטים שנשמעים לנו כפגיעה, אבל המוח של המתבגר אומר בעצם: “תנו לי רגע לנשום. אני מנסה להבין מי אני.״
חוצפה זו לא מחלה של גיל ההתבגרות, אלא ביטוי טבעי של תהליך נפרדות. כדי לבנות זהות עצמאית, המתבגר חייב לבדוק גבולות. הוא מנסה להבין איפה הוא נגמר וההורה מתחיל.
החוצפה היא לפעמים הדרך שלו לומר “אני שונה מכם, תראו אותי.
זהו שלב התפתחותי של ניסוי וטעייה, שבו הילד לומד לבטא דעה, לעמוד על שלו ולהתנסות באחריות רגשית.
חשבו על כל “לא בא לי” כאימון קטן בעצמאות.
ההורה שמסוגל להישאר רגוע, בלי להיעלב, מעביר מסר חשוב- אתה יכול לבחון גבולות, אבל הם עדיין קיימים ואני כאן.
אז אחרי שהבנו מה עומד מאחורי החוצפה. איך נגיב אליה?
נשתדל להגיב בבגרות רגשית ולא בפגיעות.
נשמור על גבולות, אבל בלי לבטל את הקשר ונזכור שמתחת לחוצפה יש ילד שעדיין צריך חיבוק.
0
מסכמים את השבוע… את הניוזלטר שלנו אתם מכירים?
0
טיפים מנטאליים לרגעי חוצפה:
1. אל תענו באש באש.
תגובה כועסת מלמדת שהילד הצליח “להדליק אתכם” וזה רק מחזק את המשחק.
הישארו בטון רגוע, בלי דרמה. זו דוגמה מעולה לוויסות רגשי.
2. שקפו את מה ששמעתם.
“אני שומעת שאתה כועס”. משפט קטן שמוריד להבות. זה לא אומר שאתם מסכימים איתו, רק שאתם מבינים את הרגש.
3. קבעו גבולות ברורים.
“אנחנו לא מדברים ככה בבית שלנו.” קצר, ברור, לא מאיים. גבולות יוצרים ביטחון. אין צורך להבהל מכל פרצוף של “לא אכפת לי”.
4. תנו בחירה.
במקום פקודות אפשרויות: “רוצה לדבר עכשיו או אחרי שתירגע?”
כשיש בחירה יש יותר שליטה וכמו קסם, אחריה יגיע גם שיתוף הפעולה.
5. חזקו כשהם מצליחים
כשהם מדברים בכבוד, אם אם זה מעט, תגידו את זה.
“אהבתי איך ששיתפת אותי בלי לצעוק.” זו לא מחמאה. אתם מספקים לו מראה שמחזקת את ההתנהגות הרצויה.
החוצפה היא לא אויב ההורות. כדאי לראות אותה כמבחן הסבלנות והאמון שלנו.
החוצפה תעבור.
מה שיישאר זה איך הגבתם אליה.
אז בפעם הבאה שהעיניים שלהם יתחילו להתגלגל,
תנשמו, תחייכו ותזכירו לעצמכם – הנה עוד שיעור באהבה… מתקדמים שלב.
