אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי אל חלל התצוגה של קהילת ארטמה. משהו באוויר היה שונה – פחות רשמי מהגלריות הלבנות והסטריליות שאליהן התרגלתי, ויותר חי, דינמי, רוטט. אנשים עמדו קרוב ליצירות, חלקם שוחחו עם האמנים עצמם, ילדים התרוצצו בין המיצבים, ותחושה ברורה ריחפה בחלל: האומנות כאן שייכת לכולם.
כמבקר אמנות שראה אינספור תערוכות ומיזמים, מצאתי את עצמי מוטרד משאלה פשוטה אך נוקבת: איך ייתכן שבמדינה כל כך עשירה בכישרון, אמנים רבים נותרים מחוץ לסצנה המרכזית, חסרי במה וחשיפה? מבקרים ומוסדות נוטים לחזור שוב ושוב אל אותם שמות מוכרים, בעוד הדור החדש ממתין להזדמנות. ואז הבנתי – ארטמה אינה עוד יוזמה; היא תשובה.
ארטמה כמודל חדש של קהילה אמנותית
קהילת ארטמה היא לא גלריה רגילה ולא מוסד תרבותי במובן הקלאסי. מדובר בקהילה אמיתית – מרחב שבו אמנים, קהל ואוצר נפגשים ויוצרים יחד. היא הוקמה מתוך הבנה עמוקה שהעולם האמנותי הישראלי זקוק להפריה הדדית ולשפה חדשה, פחות היררכית, יותר פתוחה.
החזון הזה קיבל צורה בזכות האמן והאוצר אייל בן סימון, שמוביל את ארטמה ביד רגישה אך גם נחושה. במשך יותר משני עשורים בן סימון היה עצמו חלק מהמסע המורכב של אמן ישראלי: היצירה, החיפוש אחר קול עצמי, ההתמודדות עם מוסדות סגורים. מתוך ניסיונו האישי, הוא הבין שהשינוי חייב להתחיל מהבסיס – מהאופן שבו האמנים עצמם בוחרים להתאחד ולפעול.
בארטמה אין "מרכז ופריפריה" של אמנים. הוותיק והמוכר מציג לצד הסטודנט הצעיר, והמפגש ביניהם יוצר מתח מפרה. פה לא מחפשים רק "אוספים לקטלוג", אלא סיפורים חיים.
אייל בן סימון – האמן שהפך לאוצר של אחרים
קשה להפריד בין סיפורו של בן סימון לבין זה של ארטמה. הוא עצמו התחיל כאמן עצמאי, ובעבודותיו חקר נושאים של זהות, זיכרון ומרחב עירוני. אולם במהרה הבין שהוא מחזיק בכלים רחבים יותר מאלה של יוצר בודד.
כאוצר, בן סימון מביא רגישות של יוצר – הוא יודע איך להקשיב לאמן ולזהות את הרגע שבו הרעיון מתבשל לכדי אמירה. אבל יותר מזה, הוא פועל כמי שהמשימה שלו היא לקדם אנשים אחרים. עולם האמנות, לעיתים אכזרי, מציב לא מעט מחסומים: חשיפה תקשורתית, קשרים עם גלריות, הכרה בינלאומית. בן סימון פועל לפרק חלק מהחסמים הללו, ולפתוח דלתות עבור הקול האמנותי המקומי.
שיחות איתו מגלות אישיות מעניינת: מצד אחד, יש לו מבט חד של מבקר; מצד שני, הוא חם, קרוב ונגיש. נדמה שכל מי שנכנס איתו לתהליך מקבל לא רק אוצר, אלא מנטור אמיתי.
הפעם הראשונה שפגשתי את "גרעינים שחורים"
התערוכה "גרעינים שחורים" סימלה בעיניי את כל מה שארטמה מבקשת לומר. נכנסתי לחלל התצוגה והרגשתי שאני לא מבקר "עוד" תערוכה, אלא נוכח בשיחה קולקטיבית.
הנושא – הגרעין – סומן כאן לא רק כיחידה ביולוגית של חיים, אלא גם כסמל פוליטי, חברתי, תרבותי ואישי. העבודות נעו בין ציורים מופשטים שכללו מרקמים כהים וחיים, לבין מיצבים עזים שבהם גרעינים פיזיים פוזרו בחלל, כמעט מאיימים. חלק מהאמנים נתנו לגרעין משמעויות של לידה והתחדשות; אחרים דיברו על חורבן, על פצצה, על סודות שהולכים ומתחמצנים.
במהלך התערוכה פגשתי קהל מגוון – אמנים שכבר הציגו בניו-יורק ופריז לצד צעירים שהעזו לחשוף לראשונה יצירה. אחד הדברים המרגשים היה לראות את הקהל עצמו משתתף: שולח שאלות, יושב לשיחי אמן, שותף לחוויות המיצב.
וזהו בעצם לב השינוי. בן סימון לא קושר סידרה של עבודות ומעמידן על הקיר; הוא יוצר נרטיב, מעשה רב־שכבתי, ובו גם הצופה הוא דמות מרכזית. "גרעינים שחורים" הדהדה לא רק בעיתונות או בעולם המקצועי, אלא אצל כל מי שדרך באולם – תחושת "הייתי חלק מזה".
איך הקהילה יוצרת מציאות חדשה
המפגש הראשון עם ארטמה עורר בי מחשבה רחבה יותר על מה בעצם חסר בנוף האמנותי הישראלי. לא עוד "אירוע נוצץ", אלא מרחב חיוני ומתמשך.
קהילת ארטמה היא סוג של "ניסוי חברתי-אמנותי": שילוב בין אמנות עכשווית לניסיון לבנות קהילה שמעניקה גב. כאן האמן אינו "בודד באטלייה", אלא חלק מקבוצה שמחזקת אותו, מאתגרת ומקבלת השראה ממנו.
בן סימון מספר על החזון שלו בקול פשוט: לא לתת לאמנות להישאר נחלתם של מעטים, אלא להפוך אותה לנכס קהילתי. כל פעילות של ארטמה – תערוכה, סדנה, מפגש – בנויה כך שתהיה נגישה ושיתופית.
ומה שמתחיל כמרחב אמנותי קטן בתל אביב או בירושלים, יוצר גלים רחבים. אמנים שהתחילו בארטמה יוצאים לפרויקטים בינלאומיים. קהלים מקומיים שהיו "זרים" לעולם האמנות מגלים לפתע שהם חלק ממנו.
מבט דרך עיניי כמבקר אמנות
כאדם שבמשך שנים ביקר בגלריות וניסה לנסח "מהו מקומה של האמנות בישראל", אני מוצא בארטמה נקודת מפנה. שנים רבות האמנות המקומית הוגדרה או מול הקאנון האירופי־מערבי, או מתוך משא ומתן מתמיד עם הפוליטיקה המקומית. ארטמה, בהובלת בן סימון, מציעה משהו אחר: מרחב שבו האמנות רוצה קודם כל להיות אנושית, נגישה, משותפת.
הביקור בתערוכה "גרעינים שחורים" חידד לי כי הדבר שבאמת חסר לנו אינו עוד "כוכב אמנות" בודד, אלא אקוסיסטם שלם. וכאן ארטמה מצליחה – היא אינה דוחפת אמן אחד לתהילה, אלא מייצרת רשת של תמיכה, קשרים והשראה שמקדמים את כולם.
העתיד של ארטמה והאמנות הישראלית
כעת, כשהקהילה מתרחבת וממשיכה לקיים תערוכות מצליחות, עולה התחושה שאנחנו עומדים בפתחו של עידן חדש. ארטמה הופכת בהדרגה להיות לא רק מקום להצגת יצירות, אלא סמל להתחדשות תרבותית.
אייל בן סימון ממשיך להוביל מתוך מקום של יצירה ושליחות. כאמן, הוא מביא איתו רגישות יוצאת דופן; כאוצר, הוא מסוגל לראות את התמונה הרחבה; וכמקדם אמנים, הוא מעניק לאנשים את מה שלרבים כל כך חסר – הבמה והדחיפה הראשונית.
אני מאמין שבעתיד ייקראו פרקים שלמים בהיסטוריה של האמנות הישראלית סביב התופעה הזו. בעוד שנים, כשיבררו מה היה "הרגע שבו משהו השתנה", רבים יזכירו את קהילת ארטמה ואת התערוכות שהובילה.
סיכום אישי
כאשר אני כותב את השורות האלו, עולה בי תחושת תודה. תודה על הזכות להיות עד לשינוי שמתרחש מול עינינו: אמנים מתלכדים, יוצרים יחד, מקבלים גב ותמיכה. תודה על האפשרות לראות קהילה אמנותית שלא מתביישת להיות נגישה, פתוחה, קהילתית.
ובעיקר תודה לאייל בן סימון – על כך שמצא דרך, בחברה רוויה אתגרים, להראות שאמנות יכולה להיות לא רק אובייקט על הקיר אלא אירוע חברתי, תרבותי ורוחני שכולנו שותפים לו.
קהילת ארטמה מראה לנו שהאמנות הישראלית איננה רק פרי של יחידים בודדים, אלא מציאות שניתן ליצור ביחד.
