סליחה היא אחת המילים הקשות והעמוקות ביותר בשפה שלנו. היא נשמעת פשוטה, אך מאחוריה עומד מסע רגשי לא קטן — הן למי שמבקש אותה והן למי שמעניק אותה. ביום הכיפורים, כשהלבבות מתמלאים במחשבות על חשבון נפש ועל רצון לפתוח דף חדש, נזכרת הסליחה כמפתח לשחרור, לריפוי ולחיבור אנושי אמיתי.
מה קורה לנו כשאנחנו סולחים
כשאדם בוחר לסלוח, הוא למעשה משחרר את עצמו. הכעס, הטינה והפצע שנגרמו — כל אלה נושאים משקל כבד בנפש. הם מעצבים את ההתנהגות שלנו, משפיעים על מערכות יחסים אחרות ולעיתים אפילו פוגעים בבריאות הפיזית. הסליחה אינה מוחקת את מה שהיה, אך היא הופכת את הזיכרון לפחות רעיל. היא משחררת את הלב מהכבלים של הכעס, ומאפשרת לאדם שחווה את הפגיעה לנשום אחרת, חופשי יותר.
באותו זמן, מי שזוכה לסליחה מקבל הזדמנות מחודשת. התחושה שדלת לא נסגרה סופית מעניקה כוח אדיר לתקן, להשתנות ולהתחיל מחדש. הידיעה שמישהו ראה מעבר לטעות, שבחר להאמין שיש בתוכו יותר מהכאב שגרם — היא אולי המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לקבל.
הקושי והאומץ
אך לצד האור שבסליחה, יש גם קושי עצום. לסלוח פירושו להניח נשק, לוותר על צדק שמרגיש לנו מוצדק כל כך. לפעמים הסליחה נתפסת כחולשה, כהכנעה, כוויתור על עקרונות. לא תמיד אנחנו בטוחים שהצד השני ראוי לכך. לעיתים הכאב עמוק מדי, ולעיתים החשש שאם נסלח, הפגיעה תחזור על עצמה, משתק אותנו.
דווקא כאן נכנס האומץ. הסליחה היא לא מחיקה של העבר אלא בחירה מודעת לא לאפשר לעבר לשלוט בעתיד. היא לא אומרת ששכחנו או שהכאב לא קיים, אלא שאנחנו בוחרים להיות חזקים ממנו. במובנים רבים, הסליחה היא אחד המעשים האמיצים ביותר שאדם יכול לעשות, כלפי עצמו וכלפי האחר.
בסופו של דבר, הסליחה היא מעשה אנושי עמוק, מורכב ומטלטל. היא מגלמת בתוכה את שני הצדדים של המטבע: מצד אחד כאב, פחד והתמודדות עם פצעים פתוחים; מצד שני ריפוי, חיבור והזדמנות ליצירת מציאות טובה יותר.
ביום הכיפורים אנחנו מזכירים לעצמנו שהחיים קצרים מכדי לשאת על גבנו את המשא הכבד של טינה וכעס. סליחה אינה פתרון קסם, אך היא צעד אמיתי בדרך לשחרור פנימי ולפיוס עם האחר.
