השבוע נהרג ילד חרדי בן 14. לא עוד כותרת או נתון סטטיסטי, אלא ילד ! חיים שנגדעו!
מותו התרחש במהלך הפגנה בירושלים נגד חוק הגיוס לצה"ל ובעד המשך ההשתמטות.
מחאה שיש לה זכות קיום במדינה דמוקרטית.
אבל מה שקרה שם לא היה מחאה. זו הייתה התפרקות. אלימות. אובדן שליטה.. המון חרדי שזורק אבנים על אוטובוס, יורק על הנהג, מאיים על חייו וכמעט מבצע בו לינץ'.
בתוך הכאוס הזה ילד משלם בחייו!
כאן חייבים לעצור ולהגיד בקול ברור – *הזכות להפגין אינה רישיון לאלימות.
בדמוקרטיה יש זכויות ויש גם חובות. הזכות לזעוק לא כוללת את הזכות לפגוע.
הזכות להתנגד לא כוללת השחתת רכוש, הפיכת ניידות משטרה, חסימת צירי תנועה מסכנת חיים, או תקיפת אזרחים ועובדי ציבור תמימים.
מי שזורק אבן – אינו מפגין.
מי ששובר, מצית ותוקף – אינו נאבק על חירותו.
הוא פוגע בחברה כולה, ובסופו של דבר גם בעצמו.
0
0
¹יש כמה שאלות שבאמת מטרידות אותי:
- מה עושה ילד בן 14 בשעת לילה מאוחרת, בהפגנה שלא רלוונטית לו?
- איך ההורים מאפשרים לילד שלהם להשתתף בהפגנה כזאת?
- מה הסיבה שתוקפים נהג אוטובוס ומאיימים על חייו, כשהוא בכלל לא צד בעניין?
- איך יריקות של המפגינים על הנהג מקדמות את הנושא?
- ממתי נתלים על אוטובוס בזמן נסיעה שלו, כחלק ממחאה כלשהי?
ושאלת השאלות – למה גם אחרי שהוזעקה משטרה למקום ע"י הנהג, לא הגיע אף שוטר?
הבעיה היא לא רק באופי האלים שמאפיין את הפגנות החרדים, אלא גם בשתיקה של המנהיגות שמעלימה עין, של הרבנים שלא מגנים, של הפוליטיקאים שמגמגמים, ושל מערכת אכיפה שפוחדת להפעיל כוח חוקי בשם “רגישות”.
רגישות לאלימות היא הפקרות.
אי אפשר להפוך ונדליזם ל"מחאה אותנטית" ואלימות ל“זעם מובן”. אין דבר כזה.
כאב אינו היתר לפורענות.
אמונה אינה חסינות, ושום מגזר אינו מעל החוק.
זה היה אירוע אלים, פרוע וחסר רסן, שמכנים אותו משום מה “הפגנה”.
זאת לא היתה מחאה. זה היה נראה כמו ג'ונגל.
כאן צריך לומר את האמת, בלי לגמגם :
מי שמתנהג כך אינו מפגין. הוא פורע חוק
דווקא מי שמאמין בצדקת דרכו צריך להציב לעצמו גבולות ברורים.
מחאה אמיתית נמדדת ביכולת לשמור על אנושיות, גם כשכואב, גם כשמפחדים וגם כשכועסים.
ילד בן 14 לא היה צריך למות כדי שנבין את זה.
אבל אם כבר קרה האסון, אסור לנו להמשיך כרגיל.
מדינה דמוקרטית חייבת להגן על חופש הביטוי והמחאה, אבל באותה נשימה להגן על חיי אדם, על שלטון החוק ועל המרחב הציבורי. בלי פחד, בלי איפה ואיפה, ובלי הנחות לאלימות מכל צד, בכל שם.
הטור הזה הוא קריאה שלי ללקיחת אחריות של כולם.
