יש תחושה משונה ברחובות. אנשים מחייכים שוב, כאילו החיים חזרו למסלולם, אבל מתחת לפני השטח הם בעצם מנסים עדיין להסדיר נשימה.
אז מותר כבר לשמוח, כשברקע מתנגן הפס הקבוע של שמות חללים, אזכרות, ומשפחות שעדיין לא נושמות?
המעבר הזה, בין הישרדות לחיים, לא קורה ברגע.
המעבר הזה לא יכול להיות “קליק” בנפש. זה מסע עדין של החלמה. אנחנו לומדים מחדש מה זה אושר, רק שהפעם זה מגיע בלי התמימות.
האושר נבנה עכשיו מתוך ההבנה שהחיים שבריריים ושאין לנו שליטה על הכול.
הזיכרון כאן. הוא לא הולך לשום מקום. אנחנו לא שוכחים את הנופלים, לא מתעלמים מהאובדן,
אבל גם לא מוותרים על החיים. כמו שאמרה לי חברה השבוע: “אני רוצה כבר לשמוח על מלא עכשיו ולא רק אחרי שהכל נגמר.” המשפט הזה לא יוצא לי מהראש.
ואולי זה בדיוק האושר החדש שלנו: לא זה שמחכה שהכול יגמר ויהיה מושלם, אלא זה שנמצא בתוך המציאות, ברגעים הקטנים של השיגרה שלנו. שיגרה שמכילה את מה שהיה, אבל נותנת מקום גם למה שיכול להיות.
אנחנו עם שמכיר כאב, אבל גם יודע לצמוח ממנו.
זו אולי היכולת הכי ישראלית שלנו להמשיך.
לא מהר, לא בכוח. לאט, בביטחון ובשמחה.
אז כן, מותר לשמוח. לא כי שכחנו, פשוט כי זכרנו מספיק. בתוך כל הצער והכאב שאין לו סוף, יש גם חיים.
תבחרו רגע אחד ביום,
להתבונן בטוב שיש.
תגלו שהוא היה שם כל הזמן, רק חיכה שתעשו לו מקום.
ועכשיו המשימה היא להחזיר את הנשימה לקצב רגוע. לא למה שהיה, אלא למה שנכון עכשיו.
להתאמן על אושר לא מושלם, כזה שמתקיים גם בתוך מציאות שבה יש שמחה וגעגוע, אור וצל, חיים וזיכרון, כולם יחד.
