זה לא היה מאבק של ימים. גם לא של שבועות.
זה היה מסע של שנה.

שנה אחת מאז אותו לילה שבו נגה נח ז"ל נהרגה בתאונת דרכים בצומת הרצל–ירושלים באשדוד. שנה של חיים שנעצרו, של בית שהתמלא שקט אחר, ושל אב אחד, רובי נח, שלא הצליח להשלים עם המחשבה שהכול ימשיך כאילו לא קרה דבר.

בלילה שבין 11 ל־12 בינואר 2026, כמעט בלי טקס ובלי כותרות גדולות, השתנה משהו בכביש. הסדרי התנועה בצומת שונו, ופניות שמאלה הוחזרו. לבאים מדרום לכיוון מערב, ולבאים מצפון לכיוון מזרח. שינוי טכני, לכאורה. עבודת רמזורים, תזמון, סימון מחדש של נתיבים.

אבל מאחורי הקווים הלבנים והאורות הירוקים עמד סיפור אחד.

מאז התאונה, רובי נח לא הרפה. הוא לא ביקש נחמה, ולא חיפש אשמים. הוא חיפש תיקון. תיקון קטן, מדויק, במקום שבו הכול נשבר. הוא האמין שאם כבר אי אפשר להחזיר את נגה, אפשר לפחות לדאוג שהצומת הזה לא יישאר אותו צומת. שלא ימשיך לגבות מחיר נוסף.

0

צילום: מנהלת רןובע הסיטי

0

זו לא הייתה מלחמה רועשת. זו הייתה התמדה. פגישות, מכתבים, שיחות, חזרה שוב ושוב על אותה נקודה, אותה בקשה, אותה אמירה שקטה אך חדה: משהו כאן חייב להשתנות.

ובלילה הזה, שנה אחרי, השינוי קרה.

שום הסדר תנועה לא מחזיר ילדה הביתה. שום פנייה שמאלה לא מרפאת לב של אב. אבל יש משמעות לכך שהכביש שבו נגדעו חייה של נגה לא נשאר כפי שהיה. יש משמעות לכך שכאב פרטי הפך לתיקון ציבורי.

עבור הנהגים, זו פנייה שמאלה. עבור משפחת נח, זו עדות לכך שהמאבק לא היה לשווא. ועבור העיר כולה, זה רגע קטן של צדק פואטי. כזה שנולד מנחישות, מכאב, ומהאמונה שגם אחרי אובדן בלתי נתפס, אפשר לשנות מציאות.

צומת הרצל–ירושלים ממשיך להיות צומת מרכזי באשדוד.
אבל מעכשיו, הוא גם תזכורת.
שלפעמים, מאחורי פסי הצבע על הכביש, עומד אדם אחד, שלא ויתר.