יש שיגידו שמותו של הילד בן ה-12 מקס אדלשטיין יכל להימנע, שמערכת החינוך ״פספסה״ אותו שעם קצת תשומת לב ושיח יכלו למנוע מהילד החינני לטפס על חלון חדרו ולקפוץ מ-5 קומות בידיעה שחי הוא לא יצא מזה. להזכירכם, ילד בן 12!!!

מותו של מקס הוא האור האדום הכי בוהק שנוכל לקבל כהורים, כמורים, כחברה. כל הורה חווה את הילד שסגור בחדר מול המסך או מול הטלפון, כל מורה חווה לפחות תלמיד אחד או תלמידה שקטה ומופנמת, זו עם המשקפיים, או בלי שיושבת בדרך כלל צמוד לחלון או לקיר, לפעמים יש לו או לה ציונים טובים ועל פניו נראה שהכל בסדר.

הכל בסדר מפני שהאוטומט של המורים זה להתעסק בילדים המופרעים שמפריעים למהלך השיעור, לאו דווקא למופנם שההפרעה נמצאת אצלו בפנים. על מה לא חושבים המורים? או לא חשבו עד היום? שהאוטומט של התלמיד בן ה-12 זה הכל חוץ מלשבת 45 דקות בלי להוציא הגה מפיו.

במציאות של היום בבתי הספר אין זמן להתעסק עם השקטים, אין זמן להטמיע ערכי חברות ושיוויון, כששר החינוך מפלה את ילדי ישראל ומחלק להם ציון נורמלי / לא נורמלי, כשראש מינהל החינוך נמדד אך ורק באחוזי בגרויות מול ראש העיר וכשמנהלים לא רוצים להישאר מאחור ולהכתים את שם בתי הספר, המורה בקצה היא זו שנופל עליה כל המכבש. ושם זה כבר מאוחר.

המקרה הבא של מקס אדלשטיין הוא רק עניין של זמן, אם לא נתעורר ממירוץ הציונים ונפנה זמן לערכים המקרה הבא יכול הילד או הילדה שלנו. ההורים המעורבים והמתערבים במערכת החינוך פועלים בדיוק בכיוון ההפוך, המעורבות חשובה רק צריך לתעל אותה למקומות הנכונים. לדרוש יותר ערכים ואהבת חינם ולהוריד לחץ ציונים וטירוף מהמורה. מורה שתכובד היא מורה שתכבד.

בואו נזכור את מקס כזה שהביא את השינוי, שמותו הוא ציון דרך ושינוי גישה, שיש ציון לאהבת חינם ולערכי חברות וקבלת האחר.

בכל כיתה יש לפחות מקס אחד שיכול להפתיע חלילה מחר בפוסט שחרב עליו עולמו, בואו נשנה את הכללים ונעצור את המקס הבא.