הם הרגישו בבטן שהם עושים משהו גדול, גם מי שחשב באדום וגם מי שחשב בצהוב, הם ידעו בתוך תוכם שאם הם קמים לתחייה הכדורגל יקום יחד איתם. הסקפטים לא האמינו בחיים שליגה ג׳ תייצר יותר מ-400 איש בסינטטי ברובע ב׳, הם לא חלמו שמשחק בליגה ג׳ יעלה בכרטיס כניסה, ועל 3,000 איש לא העזו לחלום גם אם שתו יותר משלוש בירות.

אם ניקח צעד אחורה איש לא האמין שבכלל הם יצליחו להקים קבוצות אוהדים, אותם סקפטים לא ראו בדמיונם אנשים משקיעים במניה בקבוצה, עד אתמול על כרטיס למשחק נגד מכבי ת״א / מכבי חיפה / בית״ר התקשו לשלם ולא הפסיקו למחות על יוקר הכרטיס…

ואז הגיע הדרבי, בשקט בשקט (טוב לא ממש בשקט) טיפסו האשדודיות החדשות בשלבי הגביע ועלו עד לגמר המחוזי, דרבי גמר.

על הזדמנות של פעם בדור, להוכיח כמה העיר היתה צמאה לחזור למגרש עם צבע אחיד או אדום או צהוב לא התכוון אף מחנה לוותר. המגרש הסינטטי בב׳ לא יעמוד בדרישה, ולמרות השכירות הלא זולה של אצטדיון היא׳ לא וויתרו הקבוצות על ההזדמנות להוכיח לכולם שדרבי מביא אוהדים, כאלה שהיו רדומים, כאלה שלא עיכלו את האיחוד וכאלה שסתם רוצים לפרגן לעשייה.

שיווק אגרסיבי של מכירת הכרטיסים מצד שני המחנות ברשתות החברתיות הוליד מחזה שזמן רב לא נראה במחוזותינו, אלמלא חוסר היכולת הכלכלית של עירוני אשדוד (המארחת) לעמוד בהוצאות האבטחה סביר להניח שעוד ועוד קהל יכל להגיע, מה גם שבמקביל שיחקה קבוצת הכדורסל באותן שעות .

כנראה שלפעמים חלומות מתגשמים ומהלכים שנולדים מתוך תסכול מצליחים להוציא את המקסימום מאנשים שכל כך אוהבים כדורגל, אבל יותר מהכל מחוברים לצבע ולסמל.

אז כן, יש דרבי ויש תואר ראשון לכדורגל האשדודי, אמנם מחוזי אבל כשאתה אוהב ואתה מחובר בלב ובנפש גביע מחוזי מרגיש לך כמו גביע אלופות.

תעודת הכבוד האמיתית היא לכל מי שלקח חלק בתהליך ההקמה מצד שתי הקבוצות, ומי ששילם 20 ש״ח כדי להראות לכל מי שלא האמין שמי שמאמין לא מפחד.