"פסיכומטרי- איך זה טוב?!"

"פסיכומטרי- איך זה טוב?!"

כידוע, כל תלמיד תיכון ממוצע לאחר שסיים 12 שנות בגרות מלאה, הכוללים בתוכה הרבה מאמץ, דיכאון, לחץ וחרדה מחוייב כעת להוציא מכספו סכומים של אלפי שקלים למען בחינה אחת ויחידה במטרה להמשיך במסלול הלמידה לעבר ההשכלה.

והשאלה שחייבת להישאל בקול, היא האם הדבר נחוץ? מועיל? ואף הכרחי?

אנחנו, כתלמידי תיכון, נחשפנו השנה לאפשרות לגשת לבחינת הפסיכומטרי. כאשר שמענו על הדבר, הבנו שמדובר בהשקעה מאוד מאוד "קטנה", בעיקר מבחינה כספית. בנוסף, הבנו כי הדבר כרוך בהשקעת כוחות מחודשים לאחר כל הבגרויות של כיתה יא ולפני תחילתם של בגרויות נוספות בכיתה יב. וכל זאת מתרחש בחופש הגדול האחרון בחיינו.

אז צעד אחד לפני שאנחנו בפנים, תוכלו בבקשה להסביר לנו, מדוע? המטרה המוצהרת לפי דברי משרד החינוך היא כי הפסיכומטרי בעצם חוזה את סיכויי הצלחת הנבחנים בהמשך לימודם האקדמאי.

מתוך כך משתמע, כי קבלת ציון גבוה מעידה על יכולת למידה גבוהה. והאמנם, האם הבגרויות אינן מעידות על אותו הדבר בדיוק? אם כן, מדוע אנחנו מבזבזים זמן כה רב בהצלחתן? בשונה מבחינות הבגרות אשר מותאמות ונגישות לכלל האוכלוסייה, ניתן להגיד כי בחינת הפסיכומטרי מותאמת רק לנבחנים בעלי סוג חשיבה ספציפי.

הבחינה דורשת עמידה בזמנים ולחץ ויכולות חשיבה מהירות ואינה מעידה על יכולת אינטליגנציה וחוכמה גבוהה במיוחד. למשל, הכיצד תוכל להגיד שאדם שזקוק לזמן בכדי לרשום את התרגיל ולראות אותו כנגד עיניו פחות אינטיליגנטי מאדם אשר מצליח לפתור את התרגיל בעל פה? הרי לכאן, נכנסת היחודייות של כל אדם באשר הוא.

ואת הייחודיות הזאת, הבחינה הפסיכומטרית כלל לא כוללת בתוכה. זאת ועוד, ניתן להגיד כי בחינת הפסיכומטרי מפלה את בעלי המעמד הסוציאו אקונומי הנמוך. קשה להתעלם מהמחירים. גם עלויות קורס ההכנה, וגם הבחינה עצמה אינן זולות במיוחד. ניתן לראות כי בפועל, נבחנים שנגשים שוב ושוב לבחינת הפסיכומטרי עלולים לשפר את ציונם באופן משמעותי.

ועל כן אם הבחינה בודקת את יכולת הפוטנציאל הטמונה בנבחן, היא כביכול חייבת להיות מולדת, והדבר אינו אמור להיות ניתן לשיפור. לאור הנראה, אותה הבחינה הכל כך משמעותית כביכול, אינה הכרחית בסופו של דבר. היא מכילה בתוכה הרבה מקום לערעור, לספקות ולמחשבה מחודשת על יעילותה.

"הפסיכומטרי הבוחן, הגיע הזמן להיבחן." (נ.ב אם תהיתם התשובה לכותרת היא – הוא לא)

 

מאת: אלינה פרידלידר ודוד פינחסוב

 

פורסם על ידי

תגובות פייסבוק

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

[
[