מדבר דוגרי – קווים אדומים לא חוצים

מדבר דוגרי – קווים אדומים לא חוצים

שלום לכל מי שטורח לקרוא את מה שאני כותב כאן. לי קוראים אשר. נעים מאד. בתחנה קוראים לי "אשר דוגרי". למה אני, מה שנקרא, בנ'אדם שחושב ישר ומדבר דוגרי. בלי לסנן. מהלב. אני לא איזה גנרל או פוליטיקאי משופשף, אני בן אדם פשוט. נהג מונית סך הכל. עובד קשה להביא פרנסה הביתה. אבל בתור נהג מונית, תדעו לכם, אני רואה ושומע הרבה אנשים, ואפשר להגיד שאני מכיר טוב מאד, ומרגיש טוב מאד, את איך שהעם חושב ומרגיש. אפשר אפילו לקרוא לי "מדד הרגשות של העם".

כשהיינו קטנים,  ילדים יעני, מי השגיח עלינו בכלל? היינו שעות משחקים בשכונה ברחובות של העיר, מסתובבים ובאורגינל עושים מה שבא לנו. לא פעם גם היינו ככה עוברים על החוק כמו שאומרים. בודקים גבולות. לא רוצחים או משהו כזה חס ושלום, אבל בדוגרי לא לגמרי מכבדים את כל החוקים. יום אחד אני הולך עם אבא שלי לאיזה חנות לקנות לי מכנסיים לחג, ואנחנו מגיעים למעבר חצייה. האור במעבר אדום, אבל אין שום אוטו שבא והכביש ריק . אני מתחיל לחצות כמו שאני רגיל, אבל אז אבא שלי עוצר אותי בצעקה. אשכרה צעקה.  בוא הנה! הוא אומר לי. חזרתי מהכבוד אליו. מה קרה לך השתגעת ? הוא אומר לי. אתה חוצה כביש באור אדום?

אבל אין מכוניות בכלל, אני אומר לו, תמיד אני חוצה ככה. הנה עובדה לא קרה כלום.

עכשיו שתבינו אבא שלי איש טוב. צנוע. מכבד את החוק. מהאנשים האלו מהדור של פעם. הרמזור נמצא פה בשביל שאתה תכבד אותו. ככה הוא אמר לי. ואם עכשיו לא תכבד אותו כשאתה חוצה את הכביש, גם אם אין מכוניות, אתה גם תשכח לכבד אותו כשיהיה לך אוטו משלך. בלב חשבתי שזה שטויות במיץ של עגבניות, אבל מהכבוד לא אמרתי לו כלום.

שנים אחרי זה כשהוצאתי רשיון ונהיה לי אוטו לקחתי אותו יום אחד לאיזה משרד, ובדרך עברנו בשכונה והיה תמרור עצור. אבל רחוב פיצי כזה, כלב לא עובר בו בחיים. אז המשכתי בנסיעה איטית ככה למה אני מכיר את העצור הזה ובחיים לא עצרתי בו.

פתאום אבא שלי צועק לי עצור. ככה חזק בתוך האוזן, אשכרה הבהיל אותי.

ואז הוא ירד מהאוטו וחזר הביתה ברגל. התחננתי שהוא ייכנס לרכב אבל הוא לא הסכים. אתה זוכר פעם שאמרתי לך על הרמזור וצחקת עליי הוא אומר לי. אז בבקשה. מי שמצפצף על החוק פעם בקטנה אחרי זה יצפצף עליו עוד הפעם ביותר גדול ויותר גדול. ועכשיו אתה לא עצרת בתמרור עצור. אני לא נותן לזה את הברכה שלי. ככה הוא אמר לי. באור שאני רואה ככה זה היה, ואני כולי נעלבתי והתבאסתי על עצמי.  שאבא שלי יירד לי ככה מהאוטו. אחר כך אמרתי לו -אבא אני מצטער. לא יקרה יותר. זה פשוט היה עצור כזה קטן ולא חשוב…

ואז אבא אמר לי: אין עצור לא חשוב. ולא אתה זה שמחליט אם הוא חשוב או לא. בשביל זה יש חוק. החוק נועד לשמור עלינו. ואם אתה לא תכבד אותו, אתה לא שומר עלינו ולא על עצמך. החוק הוא קו אדום. ומי שאין לו קווים אדומים הופך לבן אדם שמסכן את הזולת. אל תשכח את זה.

אני לא אגיד לכם שמאז לא עברתי אף פעם על החוק. כולם עוברים פה ושם. כולם מעגלים פינות כשנוח. אבל בכביש, כל עצור אני נזכר במה שאבא אמר לי.

אני נהג מנוסה. יש לי פז"מ של שנים על הכביש . הרבה כבישים ונסיעות ראיתי בחיים, ועדיין רואה כל יום. גם לים המלח אני מגיע לא מעט. מכיר את הכבישים את העליות את העיקולים בדרך, ואת הסכנות.

השבוע היתה שם תאונה קטלנית. רכב יצא לעקיפה חצה קו לבן, והתנגש ברכב אחר. לשתי משפחות התחרבו החיים.

אני יודע מה זה להיגרר אחרי רכב איטי כשיש קו לבן. אני יודע מה זה לנסוע לאט כשאתה יכול יותר מהר. אני יודע מה זה לחסוך דקה של עצור כשאין אף אחד באזור. זה מתסכל ולפעמים זה מרגיש מאד מיותר ולא הגיוני,  אבל אני לא עובר את העבירות האלו יותר. בגלל שאני מבין את הסכנה שבזה, אבל בעיקר בגלל שאני נזכר באבא שלי ומה שהוא אמר לי.

חבל מאד שלבן אדם הזה שעקף וגרם להתנגשות לא היה זיכרון כזה מאבא שלו, כי אם היה לו אולי האסון הזה היה יכול להימנע.

סעו בזהירות אחים יקרים שלי. אל תהרסו את החג. הכבישים מלאים. ותזכרו – קו לבן זה קו אדום. וקווים אדומים לא חוצים.

בדוגרי – לא ככה?

פורסם על ידי

תגובות פייסבוק

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

[
[